"וריד חיים" או פחד גדול?

​בעוד שהקונצנזוס העולמי עסוק בעימותים אזוריים רועשים, רשויות הכיבוש הישראליות מבצעות אחת מהפעולות המסוכנות ביותר של "הנדסת האדם והמקום" במאה העשרים ואחת. ובתחתית הסיסמה "רקמת חיים" נבנה בפועל מערכת הפרדה גזעית מתקדמת מאוד, שממומנת - בלעג טראגי - ממיסים של הפלסטינים עצמם, כדי שהמערכת הזו תהפוך מבעצם קירות בטון עיוורות למערכת "חכמה" שמחליפה את הקשר הגיאוגרפי הטבעי ב"תקשורת תחבורתית מפוקחת". לפי דוחות המשרד של האומות המאוחדות לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), נחתכה הגדה המערבית ל-247 קנטונים מבודדים, כאשר תנועת הפלסטינים הפכה לשבויה של 705 מחסומים, הנשלטים על ידי שערים אלקטרוניים שמסוגר על ידי חייל מאחורי מסך בלחיצת כפתור אחת, בגילום חי של ניהול מרחוק.

​ואין אמת עמוקה יותר של הפרויקט הזה במפות ההנדסיות בלבד, אלא גם בשעות החיים המבוזבזות המושקות בכל יום במחסומים; המרחק בין בית לחם לרמאללה, שהיה נתפס ב-50 דקות, לוקח היום בין שלוש לשש שעות במסלול של סבל שמבזבז את האנרגיה והכבוד של האדם, שהחנק הזה נועד להפוך את הקיום הפלסטיני למעמסה יומית כבדה, ולהזריק לתודעת בעל האדמה תחושה מתמשכת של ניכור וחוסר יציבות, כאשר הזמן הופך מכלי לבניין לכלי לעינויים שיטתיים.

​והפן הקשה ביותר במשוואה הזו נמצא ב"ה-finansowanie היפוך", שבו מממן הקורבן את קירות הכלא שלו בידיו. לפי דו"ח הבנק העולמי (2024), מועברים מאות מילוני דולרים מכספי המיידה הפלסטינים המוחזקים כדי לממן את הרשת הזו ששולחת את בעליה, כאשר הסכומים שנחתכים הגיעו ל-3.2 מיליארד שקל בין השנים 2020 ל-2023, בעוד שהפלסטינים תורמים בכפייה למימון 40% מעלויות הדרכים ב"אזור C" מכספם ועבודתם. ובתופעה ויזואלית מפתיעה, הפלסטיני נדחה לתעלות וא tunneling שעוברים לעומק של 25 מטר מתחת לאדמה כדי להתנייד ב"ארץ חלופית" תחתית, בעוד שהמתיישב נעור באור השמש על האדמה שהולסה, בשניים המוסייגים את מערכת האפרטהייד ומשחזר את הניסיון של "הבנטוסטנים" בדרום אפריקה בטכנולוגיות דיגיטליות מודרניות, תוך כדי הכניסה לתוך החלק החמישי של הסכם גנבה הרביעי שאוסר להפוך את התושבים המקוריים לאורחים זמניים בבתיהם.

​פרויקט "רקמת חיים" אינו סתם תכנית תחבורה, אלא ניסיון אומלל לצמצם את הבעיה הפלסטינית מבעיה של חירות לאומית ל"בעיית מעבר תושבים" המיסדים מכל הנמלי בגשר!.. זהו מבחן קיומי שמביאה אותנו בפני שאלה הגורל, האם אנו מקבלים להיות תושבי מנהרות שמתבזבזים כל חיינו בפתחים של הכובש האלקטרוני, או נחוש שאנחנו ריבונים על פני האדמה ומתחת לשמים? הכבוד הפלסטיני לא מנותח במטרים של בטון, והחירות אינה רק "רישיון תנועה" בין נקודות ביקורת, אלא היא ריבונות מוחלטת על הזמן והמקום. ההתנגדות למציאות הזו היא קרב קיום; כפי שהם מנסים לנרמל ולייפות את הכלא, עלינו לדרוש שהשמש לא נראית מהמנהרות, ושהמדינה לא מצומצמת בשער שמנוהל על ידי חייל מאחורי זכוכית.