כלכלה ללא מפתחות: כיצד אנו מנוהלים בעושר ונחנקים בהחלטות

אנו חווים פרדוקס יומיומי שאנו כמעט ואינם שמים לב אליו. הערים והכפרים שלנו מלאים ברכבים מודרניים, בחנויות מוארות, ובטלפונים חכמים בכל יד. מבחוץ, התמונה נראית כמו תמונה טבעית של כלכלה עכשווית. אך מאחורי המראה הזה מסתתרת אמת קשה יותר: חיינו תלויים בברז. ברז מים שנפתח או נסגר, מפסק חשמל שמופסק או מוחזר, ואוטובוס דלק שמותר לו לעבור או נמנע. יש לנו את הכלים, אך אין לנו את המפתחות להפעלתם.

זו היא "העושר הכוזב". עושר צרכני שמכסה על פגיעות מבניות עמוקות. כלכלה שנראית מודרנית במצג שלה, אך חיה בסיס שלה, משום שהיא לא שולטת על הקלטים הפשוטים ביותר של החיים: אנרגיה, מים ודלק. במודל הזה, היכולת הכלכלית לא נמדדת לפי גובה הצריכה, אלא ביכולת להמשיך כאשר הצריכה הזו נעצרת בכוח.

הבעיה כאן אינה טכנית ולא ניהולית, אלא מבנית בא(++). הכלכלה הפלסטינית, כפי שהתעצבה במהלך העשורים האחרונים, עוצבה כדי לפעול בשוק צרכני כפוף, ולא כاقتصاد ייצור עצמאי. מעל 85% מהחשמל הנצרך בגדה המערבית נקנה מישראל, וחשבונית החשמל השנתית מוערכת ביותר משלושה מיליארד שקל שמנוגדים להכנסות הוכחות והכלכלה המקומית. הכיבוש לא מנוהל רק על ידי מכשולים, אלא גם על ידי החשבונות החודשיים.

בהקשר זה, נראה כי רבות מהשיחות על "שיפור הרשתות" או "הרחבת יכולתן" הן שיחות חסרות ערך, ולעיתים אף מטעות. הן מניחות שהכישלון טמון ביעילות הרשת, ולא בטבעה, כלומר שהן מנסות לתקן כלי שעוצב מראש ככלי בקרה. ושם נמצא המלכוד הגדול ביותר: כל השקעה בשיפוץ הרשת הישנה, מבלי לשנות את ההיגיון שלה, היא השקעה בהעמקת התלות.

ומכאן, עולה הצורך לשאול את השאלה מהשורשים: האם אנו זקוקים לרשת טובה יותר, או ליחסים שונים עם הרשת? התזה פשוטה בניסוחה אך רדיקלית בתוצאותיה: הפתרון אינו טמון בהמתנה לעזרה בינלאומית על מנת לשקם רשתות שאין לנו שליטה עליהן, אלא בעצמאות הדרגתית מהן, באמצעות בניית חלופות לא מרכזיות שמפחיתות את הפגיעות ומרחיבות את מרחב ההחלטה.

זה מתחיל באנרגיה. הסתמכות על רשת חשמל מרכזית שמנוהלת פוליטית לפני שמנוהלת טכנית הופכת את החברה כולה לرهבה בהחלטה אחת. מאידך, ייצור אנרגיה לא מרכזית באמצעות מערכות סולאריות ורשתות מיני פתוחות אופק שונה. עלות מערכות אלו ירדה ברחבי העולם ביותר מ-80% במהלך העשור האחרון, והמערכת הביתית הממוצעת מחזירה את עלויותיה תוך שנתיים עד שלוש. הפרדוקס הוא שהחשבונית שאנו מממנים באמצעותה את התלות יכולה להפוך להשקעה שמעניקה למשפחות רמה מסוימת של ביטחון אנרגטי.

אך המלכוד של העושר הכוזב מתגלה היטב בתיק הדלק. האזרח הפלסטיני סובל, מפעם לפעם, ממחסור פתאומי באספקה, המשפיע ישירות על התחבורה, היצור ומחירי המוצרים הבסיסיים. המשברים הללו לרוב אינם קשורים להעדר דלק בשוק האזורי, אלא להשפעת מחסן מקומי יציב המסוגל לספוג את הזעזועים. על אף השיחות על תוכניות להקמת מחסנים דלקיים, המציאות עדיין נשלטת על ידי מודל התלוי בתזרימים מתמשכים ללא רזרבת אמיתית.

במודל זה, חיי האנשים הופכים למצב של המתנה מתמשכת: המתנה לאוטובוס, או אישור, או פתיחת מעבר. כל השהיה באספקה, לא משנה כמה קצרה, יוצרת משבר מידי מפני שהמרחב הבטוח כמעט ואינו קיים. הבעיה כאן איננה טכנית או פיננסית גרידה, אלא מבנית. החזקת מחסן משמעותה החזקת רמה מינימלית של יציבות ושליטה, מה שכולם לא מספקים במסגרת הנוכחית.

וההיגיון אותו עניין לגבי הגז. אין מחסנים אסטרטגיים אמיתיים עבור הגז, אלא מחסנים תפעוליים קטנים מספיקה לימים מוגבלים. כל תקלה באספקה מתגלית מיד על הבתים, המאפים והבּתי חולים. שוב, הגז זמין באיזור, אבל אינו נגיש ככלי בטחון, משום שהאחסון עצמו נעדר.

ואי אפשר להשלים את מראה העושר הכוזב מבלי לעצור ב"המזומן המצומצם" בבנקים הפלסטיניים. על הנייר, התמונה נראית מבטיחה: הפיקדונות של הלקוחות בבנקים הפלסטיניים עברו עשרים ואחת מיליארד דולר, מספר שמצביע על נזילות גבוהה. אך העושר הזה, בדומה לעושר האנרגי, הוא עושר מוגבל. חלק ניכר מהנזילות הזו לא הופך להשקעה יצרנית או תשתית עצמאית, אלא נשאר כלוא בתוך המערכת הבנקאית, מחפש ביטחון בכלכלה שחסרה כלי החלטה.

ומנגד, הערכות מצביעות על כך שצריכת הקרקעות הפלסטיניות מדלק עולה על מיליארד ליטר בשנה. אנחנו בפני שוק אנרגיה גדול במונחי דרישה, אך פועל ללא מחסן אסטרטגי יציב, מה שהופך את הדלק ללקוח מדי רגע, והופך אותו לחשוף לקריסות בכל משבר. שוב, יש עושר בנתונים, ופגיעות במציאות.

אנרגיה, דלק, גז ומזומן אינם נושאים נפרדים, אלא ביטויים שונים לאותו מודל: עושר במראה ופגיעות בשליטה. חשמל זמין אך ניתן לניתוק, דלק קרוב אך אינו מובטח, ונזילות גבוהה אך שאינה מנוצלת. בכל מקרה, הבעיה אינה נעוצה בהעדר המפיק, אלא בהעדר המפתחות.

בסופו של דבר, העצמאות מהרשת אינה אומרת להתבודד מהעולם, אלא לשוב לאזן את היחסים עמה. להיות חלק מהמערכת ולא בני ערובה שלה. הבעיה האמיתית אינה בכך שאנחנו עניים במשאבים, אלא בכך שאנחנו עניים בשליטה עליהם. ואיננו צריכים עושר חדש, אלא מפתחות. כשיש לנו אותם, העושר משנה מדמיונות... לאמית המוחשית לחיים.