תקופה עולמית חדשה המעוררת דאגה

אנחנו עדיין מנתחים את העולם לפי מערכת עולמית שאינה קיימת עוד. אנו מדברים על כללים ומוסדות ואיזונים, בעוד המציאות מאשרת שהמערכת הזו מתפרקת לנגד עינינו, לא בתיאוריה אלא במעשה, ובצורותיה האלימות והברוטליות ביותר: מלחמת ההשמדה בעזה.

בעזה, התמוטטות המערכת העולמית, ובוודאי המערכת המשפטית הבינלאומית, התגלתה בצורה הברורה ביותר. המשפט הבינלאומי, והמשפט הבינלאומי ההומניטרי, וההחלטות של בית הדין הבינלאומי לצדק, ושל בית הדין הפלילי הבינלאומי – שהדברים הגיעו למצב שבו הוטלו סנקציות על שופטיו – בנוסף למועצת הביטחון והאו"ם, הפכו כולן למבנים ריקים, חסרי יכולת להפסיק את הפשעים או להעניש את מבצעיהם.

בפועל, עזה עברה תהליך של דינמיזציה מעשית: ישות נפרדת, איננה מדינה, אך גם אינה כפופה לשום מדינה, ונשלטת מחוץ למושג הריבונות המסורתית, ומחוץ לכל מסגרת חוקית בינלאומית ברורה.

עזה איננה רק תיק אזורי, אלא הפכה לדוגמה של הפרויקט העולמי של טראמפ להנדסת המערכת הבינלאומית מחוץ לכללים ששלטו מאז מלחמת העולם השנייה. ה"מועצה לשלום" איננה נשענת למעשה על המשפט הבינלאומי, אלא על אמנה המעניקה לנשיא האמריקאי יכולת כמעט מוחלטת לשלוט בסדר יום, בגופים ובהחלטות, עם השפעה רחבה של התורמים הגדולים. מול מציאות זו, עשרות מדינות מוצאות את עצמן מול משוואה כפויה: المشاركة משמעותה הכנעה למערכת מתהפכת המנוהלת על ידי רצון טראמפ, והסירוב כרוך בעלות דיפלומטית גבוהה, מה שמסביר את התערבות המדינות המתווכות האזוריות כדי לשמר את השפעתן בעזה ובאזור, ולא מתוך מחויבות לחוקיות הבינלאומית.

טראמפ רואה את עתיד עזה מנותק לחלוטין מישראל ומהשליטה הישירה שלה, ומנותק גם מהצדק ומזכות הפלסטינים לקבוע את גורלם להקים את מדינתם. על פי מה שהכריז משרד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ישראל לא הושאה בעת עיצוב מה שנקרא "מועצת השלום", ולא הייתה שותפה לדיונים שלב שני הקשורים לעזה. אם כי נתון זה עדיין נמצא במוקד ספקות ושאלות, הדבר המוחשי הוא שישראל כבר אינה הצד היחיד או המרכזי בעיצוב הסדרים פוליטיים בעזה.

בהקשר זה, דובר על הוועדה הלאומית לניהול עזה, שהיא ועדה "טכנוקרטית" המורכבת מדמויות פלסטיניות המקורבות לארגון השחרור הפלסטיני, בנוסף לנוכחות טורקית וקטארית ומצרית בסיסית. ובין אם הערכות סביב ניסוח זה משתנות, הוא משקף שינוי מסוכן יותר: ניהול עניינים קרדינליים מחוץ למערכת החוקית הבינלאומית, ובתבנית של הסדרים פוליטיים ולא של זכויות.

המערכת העולמית לא קרסה בפתאומיות, אלא התקלפה בהדרגה, אך מלחמת ההשמדה בעזה מהווה רגע חשיפתי. לא רק המערכת הפוליטית הבינלאומית קרסה, אלא קדם לה התמוטטות של המערכת החוקית עצמה. היום העולם מנוהל מחוץ לאומות המאוחדות, ומחוץ לכל מערכת בקרה או ערכה. אף אחד לא יכול לעצור את הפשעים, ואף אחד איננו מעוניין לעשות זאת. ועזה לא הייתה יוצאת דופן, אלא הדוגמה הגלויה ביותר.

לאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית הקימה מערכת עולמית השואפת, תיאורטית, למנוע כיבוש מדינות, לכבד גבולות, ולהקים מוסדות בינלאומיים לפתרון סכסוכים. היום, וושינגטון עצמה מובילה את תהליך פירוק המערכת הזו.

עניין חטיפת הנשיא בוונצואלה ניקולס מדורו אינו פרט שולי, אלא פעולה צבאית המשלימה את כל הצדדים. ותשוקת טראמפ לגרינלנד איננה גחמה תקשורתית, אלא פצצה פוליטית המאיימת על מה שנותר מהמערכת העולמית. ההכרזה שלו על רצון לספח את האי, למרות שיעורו לדנמרק, חברה בנאט"ו, ולמרות סירוב תושביו, משמעותה פשוטה: הכוח הולך מעל החוק.

טראמפ אינו מדבר על "הגנה" של ארצות הברית, אלא על סיפוח ושליטה, מונע על ידי מינרלים נדירים ונפט. עם התכת הקרח במעגל הקוטבי הצפוני, גרינלנד הופכת לאוצר אסטרטגי הממתין להשתלטות מוקדמת ולמכירה לחברות הענק.

וכשהדבר הזה לא מתאפשר בכיבוש ישיר של מדינה, יש לשאב אותה או לפורר אותה או לשלוט במשאביה באמצעים אחרים. זהו מהות האימפריאליזם האמריקאי בגרסתו החדשה, החסרה כל כיסוי מוסרי או חוקי.

אם טראמפ יחליט לפשוט על גרינלנד, זה יהיה הכרזה מעשית על פיצול נאט"ו, וליצור ריק אסטרטגי במערב אירופה. במקביל, נוצרים צירים אזוריים חדשים:
טורקיה פועלת לבניית תחום השפעה משלה ושואפת להתאמת את עצמה כמעצמה אזורית, בזמן שישראל, בתמיכה אמירתית, מכירה בסומליהלנד בהתרסה ישירה להחלטות האומות המאוחדות, בניסיון להתמודד עם ההשפעה הטורקית בסומליה ובאתיופיה.

מתגבש ציר ישראלי-אמירתי עוין לטורקיה, מול צירים אחרים הכוללים את טורקיה, ערב הסעודית ופאקיסטן, או טורקיה, קטר וסוריה. הצפיפות של ההסכמים הצבאיים, כולל הסכמים למניעת נשק גרעיני, משקפת רמה חסרת תקדים של חוסר אמון באומות המאוחדות ובארצות הברית גם יחד.

ארצות הברית הפקירה את אוקראינה, ואירופה נסוגה יחד איתה, למרות שהיא מבינה שהנפילה של אוקראינה עשויה להפוך אותה למטרה הבאה. עם היעדר "הכיסוי האמריקאי" שביטל ממשלת טראמפ, מדינות אירופיות החלו להצטייד מחדש, ודנו בשוב להחיל גיוס חובה ובניית צבאות ריזרב.

שבדיה ופינלנד, שהיו סמל לנייטרליות, השקיעו מיליארדים בנשק לאחר שהבינו שהעולם נכנס לשלב "הגנה עצמית", ולא בריתות מובטחות.

אנחנו מתקדמים לעבר עולם עם שלוש מעצמות עיקריות: ארצות הברית, רוסיה, וסין, מוקפות בכוחות אזוריים גדולים כמו האיחוד האירופי, הודו, וטורקיה. המכלול הזה דומה, עד כדי כך מסוכן, לאיזונים שקדמו למלחמת העולם הראשונה.

האמנה של האומות המאוחדות גוססת. כל אזור עשוי להכריז על עצמאות אם יזכה להגנה מכוח גדול. "מדינות" חדשות ייכפו בכוח ההרתעה, ולא על פי החוק, ללא הצבעה וללא הכרה בינלאומית אמיתית.

ארצות הברית, שהובילה יום אחד את הדמוקרטיות הליברליות, מתנהלת כיום במנטליות כמעט דיקטטורית. לחיים אנושיים, או לאמת, או לחוק, או להסכמים אין שום ערך ממשי. מה שלא נוגע להחלטות האומות המאוחדות ולקידום המוסדות, אלא ארצות הברית הפכה לגורם כאוס כולל, המפורר את המערכת העולמית מבלי להציע אלטרנטיבה. המתחים יגברו, והסכסוכים הקטנים יהפכו למלחמות משניות, ולאחר מכן למלחמות פתוחות.

עזה הייתה ההתראה המוקדמת. גרינלנד עשויה להיות השברים הגלויים, ובין לבין, מת נגיף שלם. זו תקופה עולמית חדשה המעוררת דאגה.