הפרות ככלי סיפוח

הביקור שלי האחרון בעמק הוא לא היה מסע שטח רגיל, ולא סיור סולידריות מסורתי, אלא התמודדות ישירה עם אחת מהצורות היותר מתוחכמות ואלימות של ההתנחלות הישראלית: ההתנחלויות הרעיות. שם, בכפר פרוש בית דגן מזרחית לנצרת, נושרת מדיניות ההתנחלויות מכל התחפושות שלה, ומופיעה בצורותיה הפשוטות והקטלניות ביותר: פרה מונעת באלימות, ומתנחל שמוגן בנשק, ואדמה פלסטינית שנלקחת לנגד עיני העולם.

הגעתי לכפר בליווי חברי אדם חנאישה, בדרכנו לבקר חבר שהצליח לקבל מענק ממרכז "מעין" לפיתוח, כדי לעזור לו להקים פרויקט חקלאי קטן.

פרויקט פשוט ברעיון שלו, גדול במשמעות שלו: ניסיון לחיים, להתעקשות, ולהשקעה באדמה במקום לברוח ממנה. אך העמק לא מאפשר רבות לסיפורים הפשוטים להסתיים.
ברגע שהגענו, התמונה השתנתה. קבוצת מתנחלים חמושים פרצה לאזור, ושחררה את העדרים לעבר החווה. זה לא היה מקרה אקראי או חירום; הייתה זו פעולה מכוונת, מתודולוגית, שמבוצעת בביטחון של מי שידוע לו שהחוק לצידו, או לפחות לא נגדו. הפרות רומסות את היבולים, משדרות את התעבוד החודשים, ואחריהם מתנחלים צועקים, מונעים את ההתקרבות, והופכים את האדמה לזירה של שליטה בכוח.

ברגע הזה, לא נפגשנו עם חברנו פנים אל פנים, לא כי הוא פרש או נסוג, אלא כי הוא היה בלב ההתמודדות. הוא נשאר באדמתו, קומם משקיף מה קורה ומנסה למנוע מהמתנחלים לפרוץ לחוותו, עומד בחזה חשוף מול העדרים והמתנחלים החמושים. הפרויקט החקלאי שלו, שצפוי היה להיות סיפור של תקווה קטנה בעמק, הפך לנגד עינינו לאונס ציבורי, ולדוגמה חיה איך התפתחות שבה נלכדות תחת סוללות הפרות ולועות הרובים, כאשר משאירים את בעלי האדמה לבד אל מול מערכת אלימות שלמה.

פרוש בית דגן אינו יוצא דופן, אלא דוגמה. כפר פלסטיני הממוקם מזרחית לנצרת, מוקף ενשאי רעם רעי דרך שקטה, ומכתיב מציאות חדשות ללא צורך בהחלטה צבאית או הכרזה רשמית. כאן, האדמה אינה מוחזקת בדחפור, אלא מתורגמת עם רועה, והפלסטיני נמנע מהגעה אליה בטענה של "ביטחון" או "מרעה", בעוד הרעיה עצמה הופכת בכלי להדברת הנחלים.

פוליטית, לא ניתן לראות את מה שמתרחש בעמק ובכפר פרוש בית דגן כהתקפות בודדות או התנהגות קיצונית של קבוצות מחוץ לחוק. מה שמתרחש זו מדיניות מדינה שלמה, שמבוססת על כלים "אזרחיים" שעל פניו הם רועה ותחת מכן הסיפוח הזוחל. שכן, נקודות ההתנחלות הרעיות הפכו לזרוע הכי יעילה של המיזם ההתנחלות הישראלית, כיוון שהן משיגות מה שהחלטות רשמיות נכשלות: שליטה על האדמה במחיר פוליטי וחוקי נמוך, וליצירת מציאות קשה שתהיה קשה לחזור ממנה בהמשך, גם אם הממשלה או הקשרים הבינלאומיים ישתנו.

המסוכן הוא שמדיניות זו מפרקת כל שיח על התפתחות או "בניית עמידות" מתוכנו האמיתי. מה משמעות מענק חקלאי, או פרויקט ייצור, או התערבות פיתוח מצומצמת, בהעדר הגנה פוליטית וחוקית על האיכר? כיצד ניתן לדרוש מהפלסטיני להישאר באדמתו כשהוא נשאר לבד מול מתנחל חמוש שמוגן על ידי המדינה? כאן ההתפתחות הופכת לנטל נפשי ומוסרי על הקורבן, והעומד מתסכל גיבור אינדיבידואלי במקום שזה יהיה בחירה קבוצתית הנתמכת באסטרטגיה לאומית ברורה, שמביאה להגדרת העדיפויות, וממקמת את העמק בחזית ההתמודדות הפוליטית ולא במרחק העניין.

מה שראיתי בעמק הוא הדמיה חיה של מדיניות ישראלית ברורה: שימוש בהתנחלות רעית ככלי זול ויעיל לבליעת האדמה, והפוקדת ממנה את בעליה, וחיבור ההתנחלויות זו לזו דרך שטחים רחבים שנלמדים בהדרגה מהפלסטינים. המתנחל לא צריך לבנות בית היום; מספיק לשחרר את העדר, ומה שהפרות רועות בו נהפך מחר ל"אדמת מדינה", ומחרותיים לנקודת אינטרס יציבה.

המסוכן בתמונה הזו אינו רק גודל האלימות, אלא אופייה היומיומי. אלימות בלי רעש תקשורתי, בלי פרסומים רשמיים, אבל היא נמשכת, מצטברת, ומפרקת. חקלאי שנמנע מהאדמה שלו, פרויקט פיתוח משותק עוד לפני שנולד, כפר שנחנק לאט, ועולם שמגיב במעקב.

בעמק, הבנתי שהקרב הוא לא רק על הדונמים, אלא על הזכות להישאר. כשחיים אתנכנס בעבודתו, לא נשמד רק את פרנסתו, אלא נגנב את עתידו, ואת היכולת שלו לתכנן, ואת האמונה שלו שהעמידה אפשרית. ומה שראיתי בפרוש בית דגן מאשר אמת אחת: העמק נתון כיום כמוצא הגנה אחרון על הגיאוגרפיה הפלסטינית, ומי שלא רואה את הפרות תוקפות את האדמה עכשיו, יכול להתעורר בקרוב ולגלות שהמפה השתנתה... בשקט.