מה שדרוש ממילדינוף

ניקולאי מילדינוף אינו שם חדש לפלסטינים. הכרנו אותו כנציג בינלאומי כבה את השריפות יותר ממה שהוא משנה את המצב, הוא מנהל את המשברים במקום לפתור אותם, ושומר על "היציבות" ולא על הצדק. היום חוזר האיש בתפקיד מסוכן ומשמעותי יותר: המנכ"ל של מה שנקרא "מועצת שלום עזה", במסגרת חזון אמריקאי–ישראלי שכותרתו השלב השני, ומהות זה ניהול שאחרי המלחמה ולא סיום סיבותיה.

וכאן מהמקום שלי כאזרח פלסטיני, לא מהמקום של צופה בינלאומי, השאלה הופכת לגיטימית: מה אנחנו רוצים ממילדינוף? ומה שצריך לבקש ממנו ברור וללא היקסמות?

ראשית, מה שדרוש ממילדינוף להבין – או לפעול לפחות – שעזה אינה רק תיק הומניטרי, ולא זירה לניסויים של טכנוקרטים בינלאומיים. עזה היא סוגיה פוליטית מובהקת, וחלק בלתי נפרד מהפרויקט הלאומי הפלסטיני. כל שיחה על שיקום, או ממשלת טכנוקרטים, או כוח ביטחוני בינלאומי, מבלי לקשר זאת לסיום הכיבוש ולהבטחת הזכויות הפוליטיות, היא שחזור של כישלון עצמו בכלים חדשים. מה שדרוש ממנו הוא לדחות את הלוגיקה של "המנהל הזמני הקבוע", ולא להפוך למנהל של חברת סיוע גדולה בליווי פוליטי.

שנית, על מילדינוף להבין שהפסקת הנשק אינה סעיף טכני שמבוצע בהחלטה בינלאומית, אלא תוצאה של מסלול פוליטי כולל. הניסויים בלבנון, עיראק ואפגניסטן אומרים בצורה ברורה: הנשק לא נלקח לפני שהפוליטיקה חוזרת, ולפני שאנשים מרגישים ביטחון, כבוד וצדק. כל ניסיון לאכוף את הפסקת הנשק של חמאס – או אחרים – ללא אופק לאומי מאחד, יוביל להתפוצצות מעוכבת לא יותר. מה שדרוש ממנו הוא להגיד זאת במפורש, לא להסתפק בשפה דיפלומטית אפורה שלא מספקת אף אחד.

שלישית, מה שדרוש ממנו הוא להעמיד קו אדום ברור בפני הפיכת מועצת השלום לכלי להנצחת הפילוג הפלסטיני. עזה אינה יישות נפרדת בגדה המערבית, וכל ממשלת טכנוקרטים שתفرض בנפרד מהמערכת הפוליטית הפלסטינית, ומהאש"ף תהיה ממשלה חלשה, חסרת לגיטימציה, ומסמנית לכישלון. מה שדרוש ממנו הוא לדחוף לכיוון אחידות פוליטית ומוסדית, ולא ניהול טכני מנותק מהרציאות.

רביעית, על מילדינוף – אם רוצה להיות חלק מהפתרון ולא מהבעיה – להתייחס לרשות הפלסטינית כשותפה פוליטית, לא כתיק ביטחוני או אדמיניסטרטיבי. הרשות אינה סתם גוף ביצועי, אלא כותרת פוליטית מוכרת על ידי מדינות, וכל עקיפה שלה או ההזנחה תערער את מה שנשאר מהמערכת הפוליטית הפלסטינית, ותפתח את הדלת לכאוס או לפיקוח בינלאומי ממושך.

חמישית, מה שדרוש ממנו הוא לקשר בין עזה לגדה המערבית באופן מעשי, לא ורבלית. אין משמעות לשיקום עזה בעוד הגדה נמחצת על ידי ההתנחלויות, והמתנחלים משאירים חותם של אלימות, ומחמרים את כספי הפלסטינים, ותופסים את הגיאוגרפיה יום אחרי יום. השלום לא נבנה בעזה בלבד, ולא ניתן למועצת שלום להתעלם מההחלטה 2803 של מועצת הביטחון ועוד החלטות שמדגישות את אחדות הארץ הפלסטינית.

לבסוף, מה שדרוש ממילדינוף הוא לבחור את מקומו המוסרי בבירור: אם להיות ע witness בינלאומי שמקשט שלב מעבר בלי סוף, או להיות אחראי פוליטי שמבין שהיציבות האמיתית איננה נולדת מקנה הנשק ולא מועצות בינלאומיות, אלא מהצדק, מהזכויות ומהחירות. לפלסטינים לא נדרש מנהל משבר חדש, אלא שותף שיש לו את האומץ לומר: אין שלום בלי סיום הכיבוש, ואין שיקום בלי כבוד, ואין עתיד בלי מדינה פלסטינית עם ריבונות מלאה.

אלה אינם תנאים בלתי אפשריים, אלא המינימום של לוגיקת הפוליטיקה. אז האם יישמע מילדינוף את קול האזרח הפלסטיני הפעם? או שהיעד שוב יהיה לנהל את הזמן האבוד?