קריאת מצוקת האלימות קריאה נגד אוריינטליזם

על פי מה שאנו כותבים, מכריזים ומשדרים, התפיסה שלנו כחברה לסבל האלימות וההריגות - באופן כללי עם חריגות - נגזרת מהתפיסה של השלטון והאליטות הישראליות כלפינו ומהניסיון שלהן להתחמק מכל אחריות כלפינו וכלפי המדיניות שלהן שיצרה את המציאות הזו עם כל פרטיה, כולל האלימות. למעשה, הנאום שמתחיל ומסתיים בהצגת מספר ההרוגים קרבנות האלימות בחברה הערבית, או ידיעות הבוקר על רצח "אב ובן מטרעאן" או על רצח צעיר בסכנין - כולם שפה שמקיפה את המצוקה בחברה הערבית ומצביעה על כך שהבעיה היא פנימית, קשורה אליה. בעוד הדיונים שמתנהלים על לשונות, במיוחד בכלי תקשורת דוברי ערבית, מעצבים רושם שיש מדינה ערבית במדינה הזו שאנחנו לא מודעים לה בה מתרחש כל ההרג הזה, וכי הכישלון הוא כישלון של הנציגים הערבים וראשי העיר והבת ספרים וכדומה. כך מגיעות השאלות של העוסקים בתקשורת ברובן לתקן את הרושם הזה, במיוחד עם אמרות בסגנון "לאן הולכת החברה שלנו" ומה שמופק מהאחר הזה או מהעורכת ההיא.

נכון שהקרבנות הם ערבים, אך נכון גם שהרוב המכריע מהם נופל בידיים של הפשע המאורגן. וזה כשלעצמו אמור לשנות באופן מוחלט את כיוון הנאום ותוכנו. לפחות, במובן ההפרדה בין סוג זה של פשע - שהיא אחריות בלעדית של המדינה ומוסדותיה וגופיה - לבין אלימות משפחתית או זו הנובעת מעימותים שכונתיים או תגרות שמתרחשות בכל מקום. אנסה כאן "לסדר" את האלימות ההרסנית הזו ואת המרבב המשוגע הזה בהגדרתה ובתפיסתה.

- התפיסה והמדיניות הקולוניאלית העליונה התעצמו בעשרים השנים האחרונות, בדומה להמשך הקולוניאליזם בניסיון של הקהילה היהודית כלפי הקהילה שלנו. מדיניות גזענית שהטילה עליו את עול מצבו לדעת שיש יישומים קולוניאליים מתמשכים, כמו החרמת קרקע והפיכת כל יישוב ערבי לבית מגודר מוקף בקו כחול או בהחלטה מנהלית ההורסת, מונעת, מגבילה ומענישה, והפיכת רוב היישובים הערביים ליישובים עם פיצוץ דמוגרפי מודל. 20% מהאוכלוסיה חיה על 3% מהמרחב הפיזי - ועובדה זו לבדה מסבירה חלק גדול מהתופעה. ואני מתכוון לעודף האוכלוסין הקשה. או "אוכלוסייה הרבה יותר מדי והזדמנויות הרבה פחות מדי"! תדמיינו, למשל, שכל יישוב ערבי שמר על כל עתודת הקרקע, ולא היה פרט לבקשות דיור! זו תחייה מעוכבת לגמרי ואופק חסום לחלוטין בפני היישוב והקהילה. עירוניות ללא עיר ומקום ראוי יצרו עיוותים חברתיים, דמוגרפיים וכלכליים שהן באחריות המדינה שמחזיקה ברסן התכנון כאמצעי של שליטה ובקרה, ולא כאמצעי להקל על חיי האנשים ולפתח את הזדמנויות חייהם.

- מצבי הפיצוץ הדמוגרפי בקהיר וריו דה ז'ניירו ובנגלדש ואזורי טוקיו ורובעי האמריקאים ילידי אפריקה במישיגן וושינגטון עצמה ובסביבה של פריז - כולם מייצרים שיעורי אלימות גבוהים ממה שאנו חווים כאן.

- כל מקרים של היעדרת המדינה וסמכות החוק והמרתיע בכל מקום באירופה ובאפריקה ובאסיה ובאמריקות, ושחרור המרכז מהפריפריות והשארת תושביהם לגורלם, יביאו בהכרח לאלימות הרסנית, במיוחד אם הצבא וכוחות הביטחון הם מקורות 90% מיחידות הנשק וטכנולוגיית הפשע - כפי שזה כאן! לא להזכיר מצב של עוני, מחסור ותלות כלכלית במרכז, במה שזה אומר על התפוררות החברה ו"הכנות" שלה לעשות הכל במסגרת מאבק הקיום. וזה המצב בחלקים רחבים יחסית של החברה שלנו.

- המדינה זנחה את הערבים באחוזים העולים על חמישים אחוז (היא עדיין הורסה את בתיהם ומטילה עליהם קנסות גבוהים, ועדיין גובה מסים ודמי ביטוח לאומי ואינה מחברת אותם לחשמל ולתשתיות) - ואני חושש שהיא הגיעה להחלטה להשאיר אותם לשקוע בדם שלהם. כפי שעשו שלטונות מדינת דרום אפריקה הגזענית במשך עשורים. זו החלטה שמתבטאת בכך שהיא שחררה את החבל למשפחות הפשע או "חיבקה" אותן או השתמשה בהן, כך שהאלימות או "מצב الحكم" הם חלק מהתוצאות.

- ככל שההגירה גוברת בקרב קבוצות אוכלוסייה, וככל שהמעמד שלהן הולך ומתרחק ומודר (ואנחנו מקומיים, מה שמעמיק את הניכור ומשתף את הייאוש מהאפשרות של הצדק), כך ניפתחת האדמה לאלימות, במיוחד כשאדם מגיע למסקנה שהעולם סגור לחלוטין בפניו, ושחוקי דיני הג'ונגל שוררים, ושצריך לקחת את "החוק" לידיו כדי להישאר או למות!

- אין מנוס מגישה רב תחומית לאלימות - היסטורית וכלכלית ופוליטית וחברתית ומשפטית - כדי שהקריאה תהיה נכונה, כך שנאומנו יהיה נכון ונדע בדיוק מי נושא את חלקו באחריות, ושלא נפנה ברכות מייאשות וחוזרות, אלא נאמר דברים אחראיים, שהיא נקודת המוצא הנדרשת להתמודד עם מצוקה זו.

- השוו את מצבי הכפרים והיישובים שלנו בשנות החמישים והשישים עם מצבנו היום, או השוו את מצב יישוב ערבי פלסטיני ממזרח לקו הירוק עם כפר דומה במספר תושבים ממערב לקו - ותגיעו לשאלות המאתגרות את תיאוריה השלטון ואת התיאוריות המועתקות ממנה.

- ואילו לגבי חוקרי החברה, מחנכים ו"פעילים" ופוליטיקאים ו"מעצבי דעה" כולל תקשורת ועיתונאיות ערביות ושאלותיהם והנשיאים והנציגים - אני אומר: אין אפשרות לחברה כלשהי להתקדם או להתמודד עם גורלה אם היא לא קוראת את עצמה ואת מצוקותיה בשפתה, שכן היסוד הוא החזקה ברסן הדברים כולל הרצון לקרוא את המצוקה או המשבר. או בשפה אחרת: לא ניתן לפתור את מצוקת האלימות כל עוד הקריאה היא אוריינטליסטית ועין קולוניאלית. בוודאות מכך שהמדיניות האוריינטלית מעורבת בייצור האלימות הזו ואינה רצינית במובנה על המאבק נגדה. יש להזכיר כאן את העובדה שהמדינה בלבד היא בעלת הסמכות לשמור על ביטחון האדם וחיים ומקורותיהם, ושאין אף אחד מ"הנציגים הערבים" ו"הנשיאים" שיש להם סמכות להיכנס למאורת פשע או לקבוע את נשקו של מישהו!

ולבסוף - קריאתנו לאלימות באוריינטליזם אינה שונה מקריאתנו לפוליטיקה בדרך זו ולגילויים האחרים של חיינו - נכון שאנשים כותבים בערבית לפעמים, אבל תוכן זה אינו ערבי!