ארבע חצילים

אני לא יודע אם זה טוב ומועיל לי לפגוש את הסופר הישראלי עמוס עוז, סופר הסיפור של יוסף היעקובי בירושלים.

מה הוא יכתוב על יוסף? איך הוא יכתוב את סיפור ידידות האימה המזוייפת בין חמאם ליוסף בבית החולים לצרעת? בטוח, דמות חמאם בסיפור תהיה נוכחת בכוח, בסיפור של עמוס כמו שתהיה בסיפור שלי, חמאם, גיבורי המהום, התכונן, להיות דמות מפתח בשני רומנים של שני סופרים, כתובים בעיניים שונות, למה אני רוצה לפגוש את עמוס? מה אני רוצה ממנו? ומה אגיד לו? האם אגיד לו (שמע, עמוס: לרומן יש רק אח אחד והוא הצדק), הוא י laughed, אני רואה אותו צוחק, עכשיו, כאילו הוא אומר: (תזכור, סופר רומן חמאם, שהצדק שלך הוא לא הצדק שלי, כמו שהאל שלך הוא לא אלוהים שלי), כאן חשבתי הרבה, על חוסר התועלת אפילו בדיון המומחש עם האיש הזה, האיש הזה אולי הוא יוסף נוסף בסיפור רמאות אחר שקרה בארץ הזאת, יוסף חדש, אז, הוא זה כותב, עכשיו, את סיפור יוסף היעקובי.

השקעתי מאמצים רבים בחיפוש אחרי בית הקפה שבו יושב עמוס בערבי שישי בירושלים העתיקה, ליד שער היכל, ראיתי אותו יושב על שולחן בקצה בית הקפה שנמצא ישירות מתחת למלון האימפריאלי, הוא היה שקוע ביומן צהוב עבה, וכותב בהתלהבות רבה, לפניו כוס קפה שלא נגע בה עדיין, האם הוא התחיל לכתוב, עכשיו, את סיפור יוסף? אני רואה אותו שמח בעיצוב התמונות ובסידור האירועים, הוא כותב בזריזות, ובין שורה לשורה הוא מרים את ראשו עם עיניו עצומות, בהתלהבות ולפעמים בכאב ובמבוכה, איך נראו תווי פני חמאם שהועברו לו על ידי יוסף? מה יוסף אמר על חמאם? אסתפק בישיבה מולו או אולי לכתוב מולו, או לסגת, בעוד רגע, אחליט.

וויתרתי על הרעיון לשבת איתו, כי הגעשה לי תחושה של בגידה כלפי חמאם וסיפורו אם ישבתי איתו, המלצר שם לי כוס תה בגרניום, על שולחני, הוציאתי את היומן העבה שלי, בתנועה תיאטרלית כתגובה לעמוס, ניסיתי לכתוב ברומן חמאם, אבל התנועה התיאטרלית הפכה למעשה אמיתי וכנה רחוק מתגובה, עמוס נעלם מעיניי, ובית הקפה וכל דבר, לא חשבתי יותר אלא על דבר אחד: איך לגרום לחמאם לחייך בקברו בזמן שאני כותב את סיפורו המוזר, כמו גשם התפשטו אירועי הסיפור בבירור כפי שסיפר לי הגיבור שלי מירושלים, ארבע שעות של כתיבה, לא הרמתי את ראשי מיומן, ולא עורר אותי מהקסם של ההזיה הזו سوى עצירת חקלאית פלסטינית בשימלה יוקרתית, כשהיא שמה על שולחני חציל בטעם עז: (תראה אמא תראה, ריח, נגע בו רק, יש מהטעם הזה יותר טעים?), קניתי ממנה רבע קילוגרם מהזהב שאני אוהב, שמתי את שקית הזהב הניירית על השולחן ליד יומני סגורה היטב, חזרתי לכתוב, אך קול מצידו של עמוס, עצר אותי קצת, החקלאית שידלה את עמוס לקנות את החציל, הוא מורתח ניסה לשכנע אותה שהוא עסוק מאוד, הוא הרחק אותה בידיו, מפיק אנחה, אך בסוף הוא נכנע לה, הוא הוציא בכעס את כספו במהירות, לקח ממנה ארבע חצילים ושם על השולחן ליד יומנו, לאחר שעתיים, נפסקתי מותש מהכתיבה, סיימתי שני פרקים שלמים, כתבתי אותם בהזיה שלי, עכשיו, אני רוצה לעזוב לרמאללה, שמח בקסמיי: שני פרקים מרומן חמאם ורבע קילוגרם חציל בטעם עשיר, לגבי הפסדיי הקטנים, היו רק כאב קל מתחת לגב, ונמלות באצבעות היד, לפני שיצאתי מפתח בית הקפה, השלכתי מבט אחרון על שולחן עמוס, הוא כבר עזב, אינני יודע מתי, על שולחנו רק כוס קפה מלאה, וברגע שהסתובבתי לעזוב, שמעתי את המלצר קורא לי: (אדוני, יש ארבע חצילים שנשרו מתחת לשולחנך), התכופפתי מתחת לשולחן, ראיתי את ארבעת החצילים, בדקתי את שקית החצילים שלי, ראיתי אותה סגורה, ומלאה, הרמתי את ארבעת החצילים, פתחתי את השקית, הנחתי אותם בתוכה, וחייך.