האם מערכת המיסים בפלסטין הוגנת?

כאשר נשאלת השאלה על צדק מיסים בפלסטין, האזרח לא עוסק באחוזים או בחוקים או בקומפלקסיות חשבונאיות, אלא בשאלה פשוטה וישירה יותר: האם מה שאני משלם כמיסים תואם את הכנסתי? והאם כולם משלמים לפי יכולתם? האם מה שאני מספק לי מחזיר שירות או ביטחון כלכלי מוחשי? מבחינה זו, אפשר לומר כי מערכת המיסים הפלסטינית מצליחה לאסוף את ההכנסות, אך מתקשה לבנות תחושת צדק וביטחון ציבורי.

הבעיה אינה בהימצאות המיסים כשלעצמה, היא כלי טבעי למימון כל מדינה, אלא כיצד הפיזור של העול המיסויי. בפועל, הערכות המבוססות על נתוני שוק העבודה וההכנסות הציבוריות מצביעות על כך שכ-20–25% בלבד מכוח העבודה נמצאים תחת מס הכנסה הרגיל. קבוצה זו מורכבת בעיקר מעובדי המגזר הציבורי, ועובדי המגזר הפרטי הרשמי, וחלק מהחברות המחויבות. במילים אחרות, פחות מרבע מהקהילה נושאת בעול הישיר למימון הקופה, בעוד שכולם נהנים מההוצאות הציבוריות והשירותים הבסיסיים.

הפגם הזה אינו נגרם רק מחוסר קיום פרטי, אלא גם ממבנה כלכלי בלתי מאוזן. לפי הערכות של מוסדות בינלאומיים המתמחים בשוק העבודה, הכלכלה הלא רשמית בפלסטין מהווה בין 35% ל-45% מהתוצר המקומי הגולמי, ומעסיקה אחוז גדול מהעובדים. פעילויות אלו אינן תחת מערכת המיסים המוסדית, לא בהכרח כי מדובר בהתחמקות מכוונת, אלא כתוצאה מהעדר מדיניות שילוב יעילה, וסיבוך ההליכים, וחוסר תמריצים. התוצאה היא שהעול המיסויי מוטל על הבסיס הקל ביותר להנאה, ולא על הבסיס הרחב ביותר כלכלית.

והפגם הזה נעשה ברור יותר כשבוחנים את הרכב ההכנסות. הרי המיסים הבלתי ישירים, בראשם מס ערך מוסף, מהווים יותר מ-65% מסך ההכנסות המיסויות. סוג זה של מיסים אינו מבדל בין עשיר לעני; כולם משלמים את האחוז אותו דבר בעת הצריכה. ומהיותם שנמצאים ברמת הכנסה מוגבלת מוציאים את חלק הארי מהכנסתם על הצרכים הבסיסיים, העול האמיתי של מיסים אלו נופל עליהם בצורה בלתי פרופורציונלית. כאן מאבד המיסים את תפקידו ככלי לחלוקה מחדש, והופך לעומס יומיומי.

צדק מיסוי אינו אומר רק עלייה באחוזים על הנייר, אלא מצביע על כך שהמערכת יכולה לגבות מבלי לדחוס את הפעילות הכלכלית, ויכולה להתרחב מבלי להעניש את המחויבים. במציאות הפלסטינית, מרבים מהמחויבים מיסויות מרגישים שהם נענשים על מחויבותם. התשלום הישיר מההכנסה, יחד עם הבדיקות המתמשכות, הקנסות וההליכים המורכבים, יוצר רושם שהמערכת יותר קפדנית עם המחויבים, ופחות יעילה עם אלו שנשארים מחוץ. ההודעה הזו מסוכנת, כי היא מחלישה את תרבות הציות מרצון, והופכת את הקשר בין האזרח למערכת המס לקשר של פחד ולא שותפות.

המסוכן מזה הוא העדר הקשר הברור בין המיסים לשירותים. האזרח לא רואה שיפור מוחשי באיכות החינוך או הבריאות או התשתיות התואם למי שהוא משלם. בתנאים של העדר זה, המיסים הופכים ממהות המועילה הציבורית למחויבות כפויה. במשך הזמן, האמון נשחק, וההכנה להתחייבות יורדת, והופך השאלה השלטת: למה אני משלם אם אני לא מרגיש בתשואה?

המעמד הבינוניי הוא המפסיד הגדול במערכת הזו. הוא לא נהנה מתוכניות ההגנה החברתית המיועדות לקבוצות החלשות, ולא יש לו במקביל כלים להתחמק או למנוע. עם עליית עלויות המחיה ושחיקת ההכנסות האמיתיות, המיסים הופכים לגורם נוסף המניע את המעמד הזה לעבר הצמצום. הצמצום הזה לא משתקף רק על רמת המחיה, אלא גם על היציבות החברתית-כלכלית כולה.

בהקשר הזה, עולה צורך לחשוב על גישות שונות לטיפול בפער הציות. חלק מהדוגמאות האזוריות בחרו לעבור מהגיון העונש הטהור להיגיון הפשרה המעודדת, באמצעות פטורים חלקיים וזמניים מהקנסות על המקרים הישנים בתמורה לשילום שלובים, והארכת תקופות ההסדר לעידוד פשרות וסיום סכסוכים מצטברים. גישות אלו לא הועלו כויתור על ריבונות החוק, אלא ככלים חכמים לגביית הכנסות ממשיות, והרחבת בסיס המחויבים, ושילוב פעילויות כלכליות שעדיין נותרו מחוץ למערכת במשך שנים. דומות לדוגמאות אלה לא מועברות במדויק, אך הן פותחות דיון הכרחי על תועלת עידוד הציות מרצון במקום להסתפק בשיפור הגבייה מהמחויבים כבר.

השאלה מכרעת אם כן אינה: האם אנחנו צריכים מיסים נוספים? אלא: איזו מערכת מיסים אנחנו רוצים? האם אנחנו רוצים מערכת קלה לגביה המתבססת על הצריכה כי היא הקלה ביותר, או מערכת הוגנת המרחיבה את בסיס המיסים, מקל על העול על בעלי הכנסה מוגבלת, ומחלקת את העול לפי היכולת האמיתית לתשלום?

הרפורמה המיסוית האמיתית אינה מתחילה בהעלאת אחוזים או בהחמרת הענישה, אלא בבניית חוזה חברתי מחדש. היא מתחילה בהרחבת הבסיס המיסוי בהוגנות, והקטנת התלות המוגזמת במיסים בלתי ישירים, ושילוב בהדרגה של הכלכלה הלא רשמית מבלי לדחוס אותה, וחיבור המיסים לשירותים מוחשיים שהאזרח מרגיש בחייו היומיומיים.

בסופו של דבר, צדק מיסוי אינו מותרות תאורטיות בהקשר כלכלי קשה, אלא תנאי ליציבות חברתית. כי המדינה שמבקשת מאזרחיה להתחייב, מחויבת קודם כל להבטיח שההתחייבות הזו מפוזרת בהוגנות, ותמורת שירות בתודעה של שותפות ולא גביה. בלעדיו, המיסים יישארו מספר בתקציב, ולא ערך ממשי בחיי האנשים.