לצאת ממעגל הייצוג האזרחי ולהחזיר את הייצוג הלאומי; ללא התנצלות

המשבר הפוליטי של הפלסטינים בישראל אינו משבר של ייצוג פוליטי, אלא משבר של הגדרה: הגדרה של תפקיד, של פונקציה, ומגבלות הפוליטיקה עצמה.

בשנים האחרונות, התהליך של הצרת הפעולה הפוליטית במסגרת הייצוג האזרחי הצר הפך לדפוס קבוע, עד שהמסגרת הזו אינה אמצעי זמני, אלא תקרה סופית לפעולה פוליטית, ועומק שמנסה לייצר את עצמה בכל דיון על התועלת של leadership ומשמעות נוכחותה; לעיתים بحجة של ייחודיות, או חיקוי של בעיות יומיומיות של אנשים, ובמקרים גרועים כהתבטאות פופוליסטית בתחרות על קול הבוחר בבחירות לכנסת.

הייצוג האזרחי, עם הזמן, הפך מכלי להשגת זכויות בסיסיות לתחליף לפוליטיקה. במקום להיות פתח להצגת שאלות גדולות, הוא הפך לאמצעי לבריחה מהן.

כך התמודדו עם הפלסטיני בישראל כקבוצה של צרכים יומיומיים, ולא כאומה שיש לה מקומה במאבק, ושאלתה הפתוחה לגבי העתיד.

הבעיה אינה נמצאת בנושאים האזרחיים כשלעצמם, הם חלק מחיי האנשים וכבודם, אלא בהפיכתם לליבת הייצוג הפוליטי.

כאשר תקציבים, שירותים, ושיפור תנאי המחיה הופכים להיות הקריטריון היחיד להצלחה, הפוליטיקה מאבדת את משמעותה, והמאבק מצטמצם לניהול המציאות במקום לערער עליה ולאגד את האנשים סביב זה.

ההפחתה הזו לא נבעה משומקום; היא חפפה עם חידוש המושג אזרחות בישראל: מתוך זכות טבעית למסגרת מותנית בשילוב והתאמה. אזרחות הניתנת ככל שהנוכחות הלאומית נשמטת, ומתגמלת את השקט יותר מאשר מגנה על הזכויות.

בהקשר הזה, שפת השוויון אינה שפת התמודדות, אלא הפכה לשפת משא ומתן בתחום גבולות שנקבעו מראש.

בנוסף לכך, ישנם מי לאמצו את המבנה הזה כגישה ולוגיקה, אלא אף ניתן לומר: מוצר בחירות ומסחר רווחי, על ידי כניסה למשחק המחנות הישראליים.

והגרוע מכל, שההצעה הזו הפכה למכשול עבור ההנהגה והמפלגות, עד למצב של התנצלות והצדקה המכבידה על כל פעולה פוליטית לאומית טהורה, אם לא תלווה ב"דיווח" ודיווח על הישגים חומריים.

אך השינויים העמוקים במציאות הפוליטית, ובמיוחד לאחר האירועים הגדולים בפלסטין, חשפו את השבריריות של המסלול הזה. היה ברור שהפרויקט הציוני לא מבחין, במהותו, בין פלסטיני אחד לאחר, وأن הזכויות שאינן מבוססות על תודעה לאומית כוללת נשארות זמניות וכפופות להריסה.

ברגע הזה, מתמוטטות האיומים של "הייצוג האחראי" כאשר הוא משמש להצדקת חוסר היכולת, ולא לאתגר אותה.

כששואלים על עתיד הפלסטינים בישראל, שפת ההישגים נראית כהה, אין לה קשר עם סכנות השלב.

לצאת ממעגל הייצוג האזרחי, ומפחד מההאשמה בידוד מהעם או לצאת לבחירות לכנסת מתוך תודעת חרם, לא אומר לקפוץ על המציאות, או להתעלם מהדאגות היומיומיות של האנשים, אלא לשוב ולהציבן בהקשרה הפוליטי הטבעי.

זה אומר לעבור מניהול העניינים לייצוג המשמעות, ומשיפור תנאי הקיום להצגת שאלת הקיום עצמו.

וזה אומר, לפני הכל, שההנהגה צריכה לשוב למקומה כפעילה פוליטית, ולא כמתווכת מנהלת.

אלו אינן סיסמאות, אלא צורך ותנאי קיום בזמן השמדה, ובזמן שבו כלים שהפכו בו קיומם של הפלסטינים, זהות ומשמעות, למטרה מוכרזת.

ההנהגה הפלסטינית בישראל מתבקשת היום לשוב לתפקידה הלאומי, ולהגיד בבירור ובאומץ: אנו מייצגים עם, לא תיק אזרחי; אנו מייצגים עתיד, לא תקציב; ואנחנו עוסקים בפוליטיקה מעמד של מודעות, לא מעמד של התאמה.

אנו שאלה פלסטינית טהורה, והפוליטיקה - במשמעותה האמיתית - נושא למול השאלה המרכזית: מי אנחנו? ומה אנו רוצים? וכיצד ניוצג?