ונצואלה, טייוואן ואוקראינה: כשהעיקרון מונרו נלקח בלעדית והכשרתו נמדדת על פי דו-פרצופיות הכוח

ביחסים הבינלאומיים, העקרונות לא הופכים למקור למשברים בגלל תוכנם, כמו שהם הופכים למקור כזה בגלל לקיחת הבעלות על פירושם ויישומם. העיקרון שמוצג כהגנה על הביטחון הלאומי או הריבונות מאבד את הלגיטימיות שלו כאשר הוא משמש בלעדית על ידי כוח אחד ומסורב ההכרה כאשר כוחות אחרים מנסים לנצל את אותה ההגיון. מקרים של ונצואלה, טייוואן ואוקראינה מייצגים שלוש זירות שונות גיאוגרפית, אך זהות במהותם: עיקרון אחד ולגיטימיות סלקטיבית.

עיקרון מונרו, שהוכרז בשנת 1823, היה במהותו ביטוי לשאיפה של אמריקה, כמו מדינה עולה, להגן על תחום השפעתה מהתערבות של כוחות מתחרים. לא היה זה היגיון יוצא דופן בהיסטוריה של יחסים בינלאומיים, אלא הוא שימש כבסיס לא כתוב, ששולב על ידי מדינות גדולות שונות בשלבים שונים. אך הבעיה החלה כאשר העיקרון הזה הפך לזכות קנויה קבועה של ארצות הברית, המתרחשת מחוץ לכל מסגרת חוזית בינלאומית, ומשמשת להצדקת התערבות בעניינים של מדינות אחרות מבלי להכיר בזכויותיהן של מדינות אלו או אחרות לאמץ את אותן השיקולים הביטחוניים.

במקרה הוונצואלי, הבעלות על העיקרון מתגלה בבירור. הקשרים שיצרה קראקס עם סין, רוסיה ואיראן הוצגו בשיח המערבי כאיום שאינו ניתן לקבל לא בשל מהותם, אלא בשל היציאה שלהם מתחום השפעה המסורתי של כוח אחד. כאן לא נדונה ריבונות כזכות משפטית, אלא היא מוגדרת מחדש לפי קריטריון פוליטי: ריבונות מקובלת כל עוד היא לא מערערת על מאזני השפעה קיימים. ההתפתחויות האחרונות משקפות את המציאות הזו בצורה צורמת, כאשר ונצואלה חוותה פעולה צבאית רחבה בתוך שטחה, אחריה נעצר הנשיא ניקולאס מדורו ואשתו והועברו מחוץ למדינה, דבר שארצות הברית תיארה כהתקפה על מנהיג המואשם בעבירות חוקיות. צעד זה עורר גינויים בינלאומיים רחבים, שכן מנהיגים עולמיים ראו זאת כהפרה בוטה של ריבונות מדינה עצמאית ולחוק הבינלאומי, דבר שמבהיר כיצד עקרונות הופכים לכלים של השפעה פוליטית במקום להיות מסגרות שוות וחיוביות לכל המדינות.

תיק טייוואן מראה פארדוקס דומה בשיח הבינלאומי. ארצות הברית, שהגנה היסטורית על זכותה למנוע מכוחות מתחרים להתקרב לתחום השפעתה, מסרבת לכל היגיון דומה כאשר היא שומעת את סין בסביבה הגיאוגרפית הישירה שלה. למרות ההכרה הרשמית האמריקאית והעולמית בעיקרון "סין אחת", כל ניסיון סיני לתרגם את העיקרון הזה לביטחונית נתפס כאיום על היציבות העולמית, מה שמצביע בבירור על כך שהעיקרון אינו נדחה בגלל עצמו, אלא משום שהצד המנסה לנצל אותו איננו הצד המחזיק בבעלות ההיסטורית עליו.

במקרה האוקראיני, מיוצר אותו בעיה בצורה שונה. ההתנגדות של רוסיה להתרחבות נאט"ו לעבר גבולותיה נתקלה בסירוב מוחלט, למרות שההגיון של בריתות צבאיות והתקרבות לגבולות נחשב לגורם רגיש בכל דוקטרינת ביטחון לאומי. שוב, העיקרון לא נדון מבחינת הלגיטימיות התיאורטית שלו, אלא לפי זהות הצד שמבקש להחיל אותו, מה שמבהיר כיצד נעשה שימוש בסטנדרט כפול בפירוש העקרונות.

הדבר המסוכן ביותר בהשתלטות על העקרונות הוא לא רק מה שהוא יוצר סכסוכים, אלא מה שהוא יוצר של תהליך אטי של שחיקת הלגיטימיות של המערכת הבינלאומית עצמה. המערכת המבוססת על כללים ועקרונות לא יכולה להימשך אם הכללים והעקרונות הללו מיושמים באופן סלקטיבי ומפוענחים לפי מאזני כוח ולא לפי קריטריונים קבועים. כאשר כוח אחד כמו אמריקה מוענק לו הזכות להגדיר את הביטחון והאיום, בעוד אחרים כמו רוסיה וסין נשללים מהזכות הזו, העקרונות הופכים לכלים של שליטה פוליטית ולא לבסיסים של יציבות. האתגר האמיתי בפני המערכת הבינלאומית היום אינו בניסיון לגבש עקרונות חדשים, אלא בניסיון להפיץ את העקרונות הקיימים בצורה הוגנת. או שנכיר בזכות של כל המדינות להגן על תחומי השפעתן תחת מגבלות החוק הבינלאומי, או שנכח איזה היגיון זה על כולם ללא יוצא מן הכלל. ההמשך של ההשתלטות לא יביא אלא להעמקת הקרעים ולהאצת המעבר לעולם הנשלט על ידי מאזן הכוח ולא על פי כללים.

ונצואלה, טייוואן ואוקראינה מראות כי הבעיה המהותית במדיניות הבינלאומית המודרנית אינה נעוצה בהיעדר עקרונות, אלא בהפנייתם להטבה בלעדית אמריקאית. העיקרון שאינו מורשה להתפשט לא יכול לטעון לגלובליות ולא יכול לשמש כבסיס למערכת בינלאומית יציבה. ובתוך עולם שמתקדם לקראת ריבוי קוטבי, הפניית העקרונות לא רק שאינה צודקת, אלא גם אינה ניתנת להמשך.

השאלה כעת:

"האם הכוחות הגדולים ייישמו את העקרונות שהם תומכים בהם בסכסוכים שנוגעים להם? ומה תהיה ההשלכה על היציבות הבינלאומית, במיוחד לגבי המתחים בטייוואן ואוקראינה?"