סקירה של שנה 2025

בראשית שנת 2026, הסוגיה הפלסטינית זקוקה בדחיפות לרגע של חשיבה רציונלית ונוקשה, ולא לשיח תודעתי נוסף. אנו בפני תפנית היסטורית המובילה אותנו לאמץ גישה שונה: סקירה כוללת של המצב הלאומי, מה שמדמה את מה שעושות מוסדות כשמולן פער בין ספרי החשבונות שלהן ובין המציאות. שכן, הסקירה, במהות שלה, איננה פעולה של ספקנות, אלא פעולה של הצלה; זה לא עונש עצמי, אלא ניסיון לשוב למאזן לפני קריסה.

בהתחשב בחשבונאות, הסקירה משמשת לבדוק את הנכסים וההתחייבויות, את הערכים האמיתיים ולא רק את הרשומים. בפוליטיקה, הסקירה הופכת לכלי לחשוף את המרחק בין מה שיש לנו בפועל ובין מה שאנחנו חושבים שיש לנו, בין השיח הציבורי שלנו ובין יכולתנו האמיתית לפעול. השאלה המרכזית בפתיחת שנה זו איננה: מי בצד שלנו ומי נגדנו? אלא: איפה אנחנו באמת?

הדבר הראשון שזקוקה לו הסקירה הוא הנכסים הלאומיים. צדקת הסוגיה הפלסטינית נותרה נכס פוליטי ומוסרי עצום. למרות השינויים הבינלאומיים, והעלייה של מנגנון האינטרסים הקרים, פלסטין לא איבדה את ממד הסמליות שלה כעניין של שחרור וזכויות. אך נכס זה, כמו נכסים בלתי מוחשיים אחרים, נתון להתרופפות כאשר לא מנותב בחוכמה. הצדק לבדו לא הופך להשפעה פוליטית אלא אם הוא מתורגם לשיח עכשווי, לבריתות אפקטיביות, ולכלי לחץ מחושבים.

נכס שני הוא האדם הפלסטיני: ההון האנושי היציב ביותר באזור, אך גם זה שעבר את עייפות המרבית. עשורים של כיבוש, פילוג, מצור, ומלחמות חוזרות, הפכו את ההתנגדות ממעשה של התנגדות למצב של תשישות. בכל סקירה חשבונאית הוגנת, מתעורר שאלת הקיימות: עד מתי יכול נכס לפעול ללא תחזוקה אמיתית? שאלה זו צריכה להישאל פוליטית ומוסרית.

אשר לנכס השלישי, זהו יתרת החוק הבינלאומית: החלטות של האומות המאוחדות, הסכמים, וצווי חוקיים. אולם נכסים אלה נותרו, במידה רבה, נכסים דוקומנטריים, רשומים על הנייר, עם השפעה מוגבלת בפריסת הכוח. הבעיה אינה בהיווצרותם, אלא בהיעדר אסטרטגיה תפעולית להמירם לכלי פעולה, ולא רק לתוצרים ארכיוניים לצריכה שיח.

מנגד, הסקירה חושפת אויבים כבדים בתקציב הלאומי. בראשם הפילוג הפלסטיני, שכבר איננו סכסוך פוליטי, אלא חוב של מבנה עם ריבית מצטברת. הפילוג מיצה את הלגיטימציה, ביזבז את המשאבים, ויצר פער עמוק בין החברה לנציגיה. הוא, בשפת החשבונאות, אמנם חוב לטווח ארוך שלא הוסדר באמת.

החוב השני הוא התפוררות המיזם הלאומי לטובת ניהול יומיומי של המשבר. הפוליטיקה הפכה מכלי שינוי למינמל של גלישה, ומפרויקט של שחרור למערכת של הישרדות. שינוי זה לא התרחש בבת אחת, אלא דרך צבירה של החלטות קצרות טווח, שהעדיפו את היציבות הזמנית על פני חזון לטווח ארוך.

החוב השלישי מצוי בהיעדר אינטגרציה בין הפוליטי, הכלכלי והחברתי. אין פוליטיקה ללא כלכלה מסוגלת לשרוד, ואין כלכלה ללא מינימום של ריבונות, ואין ריבונות ללא אחדות החלטה. המשוואה הפשוטה הזו התעלמו ממנה במשך זמן רב, ולכן הבחינו בהבדלים בולטים בין מה שמוצהר ובין מה שמיושם.

כאן עולה השאלה של המתודולוגיה: איזה סוג של סקירה אנו זקוקים? מה שהתרחש במהלך השנים האחרונות מזכיר סקירה תקופתית; בדיקות עונתיות לאחר כל אסון, דוחות ביקורת, ולאחר מכן חזרה למסלול הישן. לדגם זה כבר אין תוקף. השלב הבא מצריך סקירה מתמשכת: בדיקה יומיומית של השיח, הכלים, וההשפעה של כל צעד על היעד הסופי. כמו כן, לעיתים יש צורך בסקירה פתאומית, מזעזעת, שמביאה לשוב לפתוח תיקי סגור ושואלת את השאלות שנדחו מתוך פחד או אינטרס.

הדבר המסוכן ביותר שגילה הסקירה הוא הפער בין הרשומות ובין המציאות. בין שיח האחדות ובין מימוש הפילוג, בין הלל ההקרבות ובין היעדר חשבון, בין הדיבור על העתיד ובין העבודה עם מנטליות ניהול המשבר. בכל מוסד, פערים אלה מצריכים הסדרים. ובמקרה הפלסטיני, אין אפשרות לדלג עליהם לשנה חדשה ללא טיפול.

אחת משנת 2026 צריכה להיות השנה של המעבר מהרגש להניהול, ומגיב לפעולה לתכנון. סקירת החשבון הלאומית איננה מותרות אינטלקטואליות, אלא תנאי לשימור. או שיש לנו את האומץ להסתכל במראה, ולסדר מחדש את סדרי העדיפויות שלנו ואת כלי העבודה שלנו, או שנמשיך לרשום מספרים יפים בספרי הפוליטיקה, בעוד הנכסים מתפוררים בשקט על פני האדמה.

הערה: הכיבוש הישראלי הושמט מהסקירה הזו מתוך מודעות ולא מתוך רשלנות, ומעמדה ולא מתוך ניטרליות. שכן הכיבוש, בכל שינויי צורתו, איננו נושא לדיון מוסרי או פוליטי, אלא נתון קבוע במשוואת העוול, שאינו מסביר את חולשתנו בלבד ואינו מצדיק את פגיעותינו המצטברות. הסקירה כאן מכוונת לעצמנו הפלסטינית, כי הטרגדיה כאשר היא מתארכת הופכת מאירוע כפוי למבנה פנימי אם לא פורקה. לא נכשלות המקרים הצודקים רק תוך כדי כוחות יריביהם, אלא גם על ידי התפוררות יכולתם לייצר משמעות, לארגן כוח, ולתחזק מיזם. כינון הכיבוש בכל משפט אינו פוטר אותנו משאלת היעילות, ולא מעניק לכישלון לגיטימציה לאומית. לפני שנדרוש מהעולם צדק, עלינו להוכיח לעצמנו שאנחנו ראויים לו; ולפני שנוקיע את הכיבוש, עלינו לבצע שיפוט רציונלי על עצמנו, שכן השחרור לא מתחיל מהכפשה של החוץ, אלא משיקום השליטה על הפנים.