כאשר העובדים נושרים מהמשוואה... איך הכלכלה מתמוטטת?

לעובדים הפלסטינים לא הייתה מעולם רק היותם שכבת חברה המחפשה אחר הזדמנויות עבודה, אלא הם הפכו במהלך השנים האחרונות לאחת מעמודי התווך הלא רשמיים של הכלכלה הפלסטינית. הימצאותם בשוק העבודה בתוך הקו הירוק ובמתנחלים לא הייתה רק סוגיית העסקה, אלא גם מרכיב מכריע במשוואת הנזילות, בביקוש הכולל וביציבות השווקים. לכן, מה שאנו חווים היום אינו ניתן לתיאור כ "משבר עובדים" במשמעות המסורתית, אלא כהפרעה מבנית שפגעה בליבת המודל הכלכלי הקיים.

לפני מלחמת, מספר העובדים הפלסטינים שעבדו בתוך הקו הירוק ובמתנחלים נע בין 180 ל-200 אלף עובדים. אלה לא היו רק מקור פרנסה למשפחותיהם, אלא גם ערוץ פיננסי פעיל שמזרים נזילות מדי יום לוורידים של הכלכלה המקומית. ממוצע השכר החודשי לעובד אחד היה נמשך בין 6,000 ל-8,000 שקלים, מה שאומר שסך הכול הכנסות החודשיות המגיעות לכלכלה הפלסטינית ממקור זה בלבד הגיעו לכ-1.2 עד 1.5 מיליארד שקלים, כלומר כ-14 עד 18 מיליארד שקלים בשנה בתנאים נורמליים.

מספרים אלה אינם משקפים רק הכנסות פרטיות, אלא מייצגים מסה נזילה שנעשתה במהירות בשוק המקומי. הערכות מצביעות על כך שיותר מ-70% מהכנסות העובדים הוצאו בתוך הכלכלה הפלסטינית, עבור מזון, מגורים, חינוך, תחבורה, שירותים והחזר הלוואות. בכך, הפכה הכנסתם של העובדים לאחד המניעים החשובים ביותר לביקוש הכולל, ולקטגוריה בלתי ישירה לסחר, ואמצעי תמיכה שקט להיציבות הכלכלית.

עם הפסקה כמעט מלאה של עבודת העובדים, לא קרתה רק הלם הכנסה ברמת המשפחות, אלא גם הלם נזילות רחב בהיקף הכלכלה כולה. אובדן של יותר ממיליארד שקלים בחודש מהזרימות הכספיות השפיע במהירות על השווקים, כאשר הצריכה ירדה, מעגלי הכסף האטו, ונראו סימני מיתון גם בקטגוריות שבהן העובדים לא עובדים ישירות. וכאן עברה המשבר מהבתים לחנויות, ואחר כך לרשתות האספקה, עד שהגיעה למגזר הפיננסי.

הירידה החדה הזו בנזילות לא פגעה רק במסחר, אלא גם במגזר הבנקאי. אחוז גבוה מהעובדים התחייב בהלוואות לצריכה ולדיור, והם עמדו בתשלומים שלהם באופן סדיר בהתבסס על הכנסה קבועה. עם הפסקת הכנסה זו, עלו הסיכונים להתמוטטות, והגדלת שתי ההלוואות הפכו את הבנקים ללחץ נוסף בזמן שהם סובלים כבר מצפיפות נזילות ומשבר כספי מצטבר. במקביל, ירדו ההכנסות הלא ישירות של הממשלה, שכן הצריכה הממומנת על ידי הכנסות העובדים יצרה מיסים על ערך מוסף ומסים מקומיים שנערך ההפסדים הכספיים האלה כיום במאות מיליוני שקלים בשנה.

הכי מסוכן במצב הוא שעובד הפלסטיני לא הפך רק לאבטלה, אלא לנטל כלכלי כפוי שלא היה מחושב באף משוואה. העובד שהיה תלוי בעצמו, מממן את משפחתו, ובכך מקטין את העומס על המדינה, מצא את עצמו פתאום מחוץ למחזור הייצור, זקוק לתמיכה חברתית בזמן שהממשלה סובלת כבר ממחסור כספי כרוני ועיכוב בתשלומי המשכורות. מדדי העצה מראות כי שיעורי האבטלה בגדה המערבית עברו את 25%, עם אחוזים גבוהים יותר אף יותר בקבוצת הצעירים, מה שמאיים להאכיל את מעמד הביניים ולהרחיב את התופעות החברתיות השבריריות.

משבר זה שונה יסודית מאלה שלפניו. בשלב מוקדם יותר, תיק העובדים נוהל על פי עקרון זמני: אישורי עבודה נפתחים ונסגרים, וההכנסות יורדות וחוזרות, מה שמאפשר לכלכלה להיתפס בשאיפה. אך היום, אנו ניצבים מול הפסקה ממושכת, ולא ברור פוליטי, וחסרה אופק ברור לחזרה, מה שאומר שהכלכלה איבדה אחד ממקורות הנזילות החשובים ביותר שלה מבלי שיש לה חלופות פנימיות המסוגלות לפצות על כך בגודלה או במהירות.

הטעות הגדולה היא להמשיך להתייחס לתיק העובדים כאל בעיה קיומית או אנושית בלבד. במובנה הוא תיק כלכלי בעל תכונה ריבונית. כלכלה המתבססת על כוח עבודה מחוץ לגבולותיה, מבלי שיש לה שליטה על תנאי התלות, היא כלכלה רכה מטבעה. וכאשר כוח זה נמשך פתאום, אנחנו לא מדברים על אבטלה חולפת, אלא על שינוי כפוי בכלכלה, שמוביל לתכוון, להקפאה על ההשקעות, ולמניעת פעילות כלכלית מייצור לניהול הישרדות.

התלות הארוכה בהכנסת העובדים יצרה אשליה של יציבות, אך הסוותה רכות עמוקה במבנה הכלכלה המקומית, שלא פיתחה מעגלים יצרניים המסוגלים לקלוט את ההיקף הזה של כוחות העבודה או לפצות על ההפסד הנאדר בנזילות זה. לכן, אם החזרה למצב הקודם תקרה, מבלי שום שיפוט יסודי, היא משמעה חזרה לאותו לולאה רכה.

לסיכום, כשכלכלה קטנה ומוגבלת כמו הכלכלה הפלסטינית מאבדת יותר מ-14 מיליארד שקלים בשנה מההכנסה, ומטילה בעדות על ההוצאות החברתיות והכלכליות נוספות, אנו לא מתמודדים רק עם משבר עובדים, אלא עם הפרעה מבנית במודל כלכלי שלם. השאלה האמיתית היום כבר איננה: מתי יחזרו העובדים? אלא: האם נמשיך לבנות את כלכלתנו על מקורות שאין לנו שליטה עליהם, או שמא נתחיל לבסוף לשוב ליסוד על ייצור מקומי, מדיניות תעסוקה וריבונות כלכלית אמיצה?