בין החומה הסינית הגדולה לחומת רם המוזהבת, חומות מחלקות את הזמן... ומאחדות את הכאב

לא הייתה החומה הסינית הגדולה מעולם סתם אבן אחת על גבי השנייה בהרים, אלא הייתה השתקפות של תקופה שחשה פחד מהכיבוש, ובחרה להסתתר מאחורי החומות. לאחר מאות שנים, עומדים מיליוני אנשים מולה היום כדי לצלם תמונות, והיא הפכה מעזרת בידוד ומלחמה לעד ראיה אילם על היסטוריה שחלפה.

אלפי קילומטרים מכאן, ובזמן שצריכים להיות מתורבתים יותר, עומדת חומת רם בצפון ירושלים המוחזקת עדה למציאות טראגית שחיים הפלסטינים, מציאות שלא הסתיימה עוד, מציאות שבה נבנית החומה לא כדי לספר בספרי ההיסטוריה, אלא כדי לחיות כל יום.

חומת רם, אותה חומה בטון האפורה, חומה שחוסמת את דרכם של חלומות לפני שהיא חוסמת את הרחובות, ומחלקת את הגיאוגרפיה כפי שהיא מחלקת את החיים. הכיבוש בנה אותה בתואנה של "ביטחון", אבל מה שהיא הותירה על הקרקע היה חוסר ביטחון אנושי; וביטחון ההגעה, וביטחון התקשורת, וביטחון לחיות בכבוד.

כפי שהחומה הסינית פעם חצצה בין האימפריה לאחר, מחצצת היום חומת רם בין הפלסטיני למשפחתו, בין התלמיד לאוניברסיטה שלו, בין החולה לבית החולים שלו, ובין העובד לפרנסתו.
 אולם ההבדל המהותי הוא שהחומה הסינית הגנה על גבולות מדינה, בעוד שחומת רם חונקת עיר שלמה, והופכת את תושביה לזרה בסביבתם.

בסין, נקברו אלפי פועלים מתחת לאבני החומה במהלך בנייתה, והמחיר היה גבוה, אך הוא הפך לחלק מהיסטוריה סגורה. לעומת זאת, בחומת רם איבדו עשרות צעירים את חייהם ונשפך דם מהמונים מהם בחיפושם אחרי פרנסת לחם דם, יש כאן דאגה מתמדת, שכן הכאב לא שייך רק לעבר, אלא שוכן בהווה בכל כובד.

המקריות היא שהחומה הסינית הגדולה הפכה היום לסמל עולמי, חלקיה מוארים בלילה ודלתותיה נפתחות למבקרים, בזמן שחומת רם סוגרת את הדלתות בפניהם של בעלי הארץ, והופכת את העיר לאי מבודד.

הראשונה הפכה לאתר תיירותי שהמדינות משקיעות בו כדי לשמור עליו, והשנייה הפכה לנטל אנושי שהפלסטינים משלמים עליו בעד חלומותיהם.

שני החומות נכתבו באבן, אך ההבדל הוא שאחת נכתבה ונשלטה, והשנייה עדיין נכתבת בעוול.

החומה הסינית מזכירה לעולם כי פחד לא בונה תרבות נמשכת, וחומת רם מזכירה לנו כי החומות, כמה גבוהות שהן יהיו, אינן יכולות לבטל את הזכות של האדם לחיים ולחירות.

יתכן שיום אחד יוסרו החומות הללו, או יהפכו לשיעורים לספר לדורות הבאים, עד אז, תישאר חומת רם לא רק כבניין בטון, אלא כסיפור פצע פתוח על עם שחי מאחורי החומה, וממתין שהעתיד שלו ייכתב ללא חומות וחיים ללא כבלים.