הכּרה שאינה נעצרת בגבולות סומליה...

ההכרזה של ממשלת בנימין נתניהו על ההכרה בסומלילנד היא המשך לכיוון ישראלי שהפך למוכר, המבוסס על השקעה בסכסוכים פנימיים במדינות וניצול הזדמנויות כאלה כדי לתקוף עקרון ביטחוני ישראלי, שהוא החלשה ופיצול של המדינות באזור, והשארתן שקועות בבעיותיהן, וחיזוקן היכן שהן מצויות, וניסיון ליצור אותן אם הן אינן קיימות. זאת אומרת חוסר כבוד לעיקרון של אחדות המדינות וריבוניותן.

אזור סומלילנד ממוקם בצפון סומליה, ושטחו מוערך בסביבות 176 אלף קילומטרים רבועים, ואוכלוסייתו נעה בין ארבעה לארבעה וחצי מיליון תושבים. הוא משקיף צפון על מפרץ עדן, כלומר על אחת מהדרכים הימיות המסוכנות והחשובות ביותר המובילות לים האדום ולשערי המיצרים.

החולשה של המדינה המרכזית הסומלית בתחילת שנות התשעים הביאה מנהיגים מקומיים משבטים להכריז על פרישה חד צדדית במאי 1991, באזור שהופק על ידי בריטניה עד 1961.
מאז 1991, האזור מנוהל כמדינה דה פקטו, יש לו ממשלה, פרלמנט, מטבע וכוחות ביטחון, אך הוא נשאר מחוץ להכרה בינלאומית, שכן האומות המאוחדות ואיגוד האומות האפריקאיות אינם מכירות בה, ולא נתקבלה עד כה הכרה חוקית מלאה ממדינות העולם או מאף מדינה.

ההכרה הישראלית פירושה שבירה של כלל רווח במערכת הערבית, האפריקאית והבינלאומית, שכוונתו הייתה לשמור על אחדות המדינות המורשות מתקופת הפוסט-קולוניאליזם.

במילים אחרות, ישראל מנסה לייסד תקדים שאומר כי "המציאות" יכולה להפוך ללגיטימית בינלאומית כאשר יש לה תמיכה פוליטית וסיוע חיצוני מתאים. ומסומליה לעוד, כלומר שנתניהו חולם על שינוי כללים בינלאומיים מוסכמים וזעזועם, כך שהמה שנקרא לגיטימיות בינלאומית ייעלם. ובכך הוא מסיט את תשומת הלב מעזה, מההתנחלות בגדה המערבית, מוועדת הפשעים הבינלאומית.

מדובר במדיניות ישראלית עתיקה המתמקדת בתמיכה בתנועות עצמאיות במדינות האזור כדי להחליש את המדינות המרכזיות שעשויות להוות תחרות או מצב עוין להן, ולתמוך במה שמטריד את המדינות הללו מבפנים, ומעוררת התערבות זרה, אותה ישראל מתמחה בה, כשער ללחצים וסחיטות. זה מה שהיא עושה בדרום סוריה, כדי להחליש את השלטון המרכזי בסוריה ולהשאיר אותו במצב של סכסוך וכישלון לאחר הנזקים שגרמה המלחמה. ידוע שיש לישראל יד גם בכורדיסטן בעיראק כדי להחליש את מדינת עיראק המרכזית, בלבנון בתמיכה בכוחות מופרדות, והשקעה בפלסטין בהשגת בידוד הגדה המערבית מעזה.

ובהתמודדות הפנימית היא מתייחסת לערבים כאל כתות דתיות, מסרבת להכיר בהם כמיעוט לאומי ערבי פלסטיני, מעודדת ומזינה כל כיוון התומך בפיצול המיעוט.

אזור סומלילנד, הממוקם על חוף מפרץ עדן, נמצא במגע ישיר עם נתיבי סחר ואנרגיה עולמית, וקרוב לים האדום ולשערי המיצרים. כל נוכחות ישראלית במרחב הזה, גם אם היא מתחילה בצורת דיפלומטית או שיתוף פעולה ביטחוני, פותחת את הדלת להתמקמות אסטרטגית ארוכת טווח, לוחצת על הביטחון הלאומי הערבי, ובייחוד על מצרים, ומציבה אותה מול משוואות חדשות הנוגעות לביטחון השיט הבינלאומי ולתעלת סואץ.

בהקשר זה, אי אפשר להדיר את האפשרות שההכרה הזאת תתפתח משלב פוליטי לצעד לשיתוף פעולה ביטחוני וצבאי, וייתכן כי אימון ושיתוף פעולה צבאי כבר קיימים בפועל.

ההכרה הדיפלומטית אינה מסתיימת בשיתוף פעולה בתחומים של אימון או חימוש קל, וכאן לא ניתן להתעלם מתפקיד האמירויות הערביות המאוחדות לאור נוכחותן הכלכלית והלוגיסטית בסומלילנד על חוף הים האדום, והקשר ההדוק שלהן עם ישראל.

נתיב זה מעניק לישראל נקודת אחיזה בלתי ישירה בקרבת שערי המיצרים, מבלי להזדקק לבסיסים צבאיים מוצהרים, דבר שמסביר את הדאגה המצרית והערבית מהאפשרות שההכרה בסומלילנד תהפוך לחלק מהגדרת מחדש של מפת ההשפעה בים האדום, תחת כותרות של שיתוף פעולה וביטחון ימי, ולא תחת כותרת של הרחבה צבאית גלויה.

מנקודת מבט זו, הגיעה התגובה המצרית החששנית, כי מצרים רואה בים האדום כהמשך ישיר של ביטחונה הלאומי, ולא רק כמעבר ימי. מצרים, על אף עמדתה הפוזיטיבית במלחמת עזה במשך שנתיים של השמדה, מבינה כי פתיחת הדלת לשינוי כללי המשחק בקרן אפריקה היום תציב אותה, ואת העולם הערבי, מול מציאות מורכבת הרבה יותר מחר, לא רק מול שערי המיצרים, אלא בכל הזירות האפשריות להתפרקות מסודרת מסודן ועד סוריה, מלוב ועד פלסטין.

הכרה של נתניהו בסומלילנד היא חוליה במסלול רחב יותר השואף להגדרה מחדש של מהי מדינה באזור, ולהפוך את ההתפרקות ממצב חריג שלא מתקבל על הדעת לתקנה פוליטית לגיטימית. נתניהו מתנהג כראש מדינה אזורית ללא תחרות, והוא רואה בכל האזור זירה ליישום פרויקטים שלו, וקושר אותם כולם בהגשמת חלום המדינה היהודית הגדולה, ועונש לכל מי שאינו נשאר בשקט.