מי י救 את טולכרם?

אני כותב מאמר זה ואני נמצא במחוז טולכרם, מתנועע בין הכפרים ובעיר המרכזית שלה, וחי מדי יום במציאות שאינה יכולה עוד לקבל תיאורים עדינים. מה שמתרחש כאן אינו משבר כלכלי רגיל, אלא תהליך חניקה מקיף, שמבוצע במודעות מלאה, ומכוון כנגד העיר, תושביה ותשתיותיה, כדי לדחוף אותה בהדרגה אל התרוקנות מוחלטת. השאלה שמציבה את עצמה בעוצמה: מי י救 את טולכרם מהמוות המכוון הזה?

מזה שנה, המחוז חי במצב של כמעט סגירה מתמדת. המחסומים הצבאיים מקיפים אותו, והשערים נסגרים ונפתחים לפי מצב רוח ביטחוני משתנה, מה שהופך את התנועה היומית להרפתקה. שער שופה, שנחשב עורק החיים העיקרי המקשר את טולכרם לפלסטינים בישראל, נסגר באופן תדיר, מה שחותך את זרימת הלקוחות ומשתק את העשייה המסחרית. בכל פעם שהשער נסגר, העיר הופכת לאי מבודד, והשוקים סובלים הפסדים ישירים המוערכים באלפי שקלים מדי יום.

לפי נתונים רשמיים, כ-83% מתוך המוסדות הכלכליים במחוז טולכרם הפסיקו לפעול באופן זמני או קבוע כתוצאה מהפולשים, המצור והסגירות החוזרות. אחוז זה משמעותו למעשה שהשוק איננו מסוגל עוד למלא את תפקידו הבסיסי, ואלפי משפחות איבדו או כמעט איבדו את מקור הכנסתם היחיד. במהלך מסעיי בשוק העתיק ובשדרת פריז, התמונה ברורה: דלתות סגורות, תנועה ביישנית, וסוחרים יושבים מול חנויותיהם ממתינים ללקוח שעשוי לא להגיע.

במחנה הפליטים טולכרם ונור שמס, הסגירה מתשנה להרס ישיר. ולפי סטטיסטיקות מקומיות, צבא הכיבוש הרס וכינה כ-300 חנויות מסחריות מאז תחילת מבצע “הגדר הברזל”. כאן איננו מדברים על נזקים שוליים, אלא על תקיפה ישירה כלפי הכלכלה המקומית. החנויות הללו היוו את עמוד השדרה לפרנסת משפחות שלמות, והשמדתן משמעה דחיפה של מאות משפחות לעוני כפוי.

ובמהלך שהותי בסביבת המחנות, עקבות ההרס נראות לעין: רחובות הרוסים, רשתות מים הרוסות, וכבלי חשמל חשופים. הרס התשתית אינו עוד יוצא דופן, אלא מדיניות חוזרת, שמפריעה לחיים היומיומיים ומטילה עלויות נוספות על האזרחים והרשויות המקומיות, בזמן שהמחוז סובל ממילא ממחסור במשאבים.

המציאות הכלכלית בטולכרם היום קשורה בצורה ישירה לסגירה הזו. העיר תלויה במידה רבה בתנועת העובדים ובמסחר עם השטח, וכשהעובדים נמנעו מלהגיע למקום עבודתם, והחלו להגביל את תנועת הקונים, ירדה הנזילות המזומנית לרמות מסוכנות. אנשים קונים רק את הנדרש, בעוד שקטגוריות שלמות, במיוחד המסעדות והחנויות הקשורות לפעילות החיצונית, הפסיקו למעשה לפעול.

המסוכן בתמונה הזו הוא שהסגירות לא פוגעות רק בכלכלה, אלא מאיימות על המרקם החברתי. האבטלה מתפשטת, הלחצים הנפשיים מתעצמים, ומצב החרדה הכללית הפך לחלק מהחיים היומיים. בכל ביקור, אני שומע את אותה השאלה: עד מתי? איך אפשר להחזיק מעמד בעיר שסוגרת ומושמדת באופן תדיר?

הצלה כאן איננה סיסמה, אלא הכרח דחוף. מה שדרוש קודם כל הוא לשבור את מצב השקט כלפי מה שהמחוז עובר מצד לסגירה והשמדה שיטתית. טולכרם מתנהגת כיום כאזור הרוס מבחינה כלכלית ותשתיתית, ולא כעיר שעוברת קושי זמני. המשך המצב הזה משמעותו עוד עוני, ועוד גירוש כלכלי שקט.

אני כותב את המילים הללו ואני בלב המחוז, ואני רואה עיר שמגינה על עצמה ברצון ולא באמצעים. טולכרם אינה דורשת הטבות, אלא את זכותה הטבעית בתנועה ובחיים. ומה שלא ייפתח את החנק המוטל עליה, הרי שהשאלה לא תשאר: מי י救 את טולכרם? אלא: כמה זמן זקוקה העיר לפני שהיא מתמוטטת לחלוטין?