ריבונות בלי חניתות: כאשר השבוי הופך ל"מצב חברתי" והאדמה ל"מצאה ארכיאולוגית"

סבלו של עם שלם לעיתים מתמצה בשני מראות משולבים: מחפרה המוחזקת אבנים רומיות בשיבסטיה כדי להעבירן למוזיאונים שיכתבו את ההיסטוריה, וגרזן בירוקרטי המוחזק את הזכויות של אסיר משוחרר כדי להפוך אותו ל"שובר סיוע" שמגדיר מחדש את הכבוד.

המראות הללו נראים מופרדים; אחד מהם בשדה הארכיאולוגיה והשני במסדרונות המוסדות הבנקאיים, אבל החוט הסמוי הקושר ביניהם הוא אותו דבר: מכונת קיום קולוניאלית העובדת על "הסרת הלגיטימציה" בעלת שני פנים: הלגיטימציה של האדמה ולגיטימציה של האדם. מדובר בתהליך שיטתי שאינו מסתפק בגיאוגרפיה של המקום, אלא מתפרס גם על הנדסת הנarrativa הפלסטינית בכללותה.

בסוף שנת 2025, שינוי השמות לא היה مجرد משחק ניהולי, אלא הפך להיות כלי לדיכוי פוליטי. כאשר הזרוע "הכשרה" – תחת לחצים של דרישות בינלאומיות ודרישות פיננסיות מותנות – מראש הייתה נושאת משמעות של הכרה לאומית לאסירים, משתנה לערוץ של "סיוע מותנה", אנו לא מתמודדים עם פשוט שינוי מבני פיננסי, אלא אנחנו מתמודדים עם "החלשה קיומית".

המערכת החדשה הכנתה יותר מ-7000 משפחות אסירים ומשוחררים לסטנדרטים של "סקר חברתי" ו"רשימות צורך", והפכה את המוקד הנתוני ל"תרומה אנושית". האסיר הפלסטיני, בדימוי הלאומי, הוא לא רק אדם חסר, אלא הוא סמל להקרבה וחלק מהותי מהסימבוליות. להפוך את זכאותו ל"סיוע" זו ניסיון להפשיט ממנו את חותם ההתנגדות, ולהפוך סוגיה פוליטית צודקת ל"בעיה חברתית" הזקוקה ל"ניהול" במקום ל"פתרון".

זהו ניסיון לכפות על המהפכן להמיר את זהותו בפת לחם המתוארת כמסייעת, מה שמתאים באופן מושלם עם הראיה שרוצה להפוך את העם הפלסטיני ממחזיק זכויות ל"מקבל סיוע" שניתן לשלוט על ההתנהגות שלו דרך אלגוריתמים של מניעה ומאשרים.

כפי שהסיפור של האדם נגנב, כך גם הסיפור של האדמה נגנב דרך חקיקתו משכבות הזהות ההיסטורית שלה. ההכרזה האחרונה על החרמת 63 אתרים ארכיאולוגיים ביהודה ושומרון, ובראשם שיבסטיה וביתר, אינה רק סכסוך על בעלות אדמות, אלא היא תרגול של קולוניאליזם של הזיכרון כמנהיגות, נתמכת בתקציבים מוּשקלים שלמעלה מ-150 מיליון שקלים במהלך השנה הנוכחית.

הכיבוש אינו חופר באבן כדי להבין את ההיסטוריה, אלא כדי לזרוע "היסטוריה חלופית" המשרתת את הפרויקט ההתרחבותי שלו. כאשר האבן הכנענית או הרומית נלקחת ממקומה, ניגזלת עמה תעודת הלידה האמיתית של האדמה. תהליך זה מקביל בדיוק ללוגיקה של "הכשרה"; האדמה ללא ההיסטוריה המוסמכת שלה הופכת ל"שטח" להתיישבות, והעם בלי כבוד האסירים הפיזי והמוסרי שלו הופך ל"ישות צפה" חסרת שורשים להתנגדות.

שתי הגניבות הללו משלימות זו את זו: גניבת האבן ליצירת נרטיב קולוניאלי, וגניבת החותם של "המהפכן" ליצירת נרטיב על "חברה זקוקה" המחפשת קיום ולא שחרור.

הקרב היום אינו רק "משבר משכורות" שאנו ממתינים לפתרון בדחיפת כפתור בנקאי, ולא היא "גניבת אבנים" שאנו מתעדים בדו"חות של ארגונים בינלאומיים. הקרב הוא הקרב על ריבונות בהגדרה: מי אנחנו? ומה יש לנו?

הגנה על משכורות האסירים כמצב מלחמתי אינה מעשה慈ף, אלא היא קו ההגנה הראשון על לגיטימציה של ההתנגדות הפלסטינית בכללה. והפסקה בהגדרת האסיר כהמהפכן היא עצמה האור הירוק שמאפשר לכיבוש להגדיר את שיבסטיה כמורשת תנ"כית. הריבונות אינה מתחלקת; היא מתחילה משמירה על כבוד האדם ומסתיימת בקדושת העובדה.

בסופו של דבר, ההתנגדות בפני גניבת האבן היא עצמה ההתנגדות בפני "חוקיות" רעב האסירים. שניהם הם הגנה על הקיום הפלסטיני אל מול מכונת ההכחשה. במערכה הזו של הקיום, ההגנה על האבן ואדם יחד היא התגלמות מעשית של ההתנגדות, ושמירה על הנרטיב שמקדים את קיום הכיבוש ויישאר אחריו.