בית החולים הממשלתי ברמאללה... תודה

במהלך חודשיים קשים של ליווי כמעט יומיומי של אחי וחבר הנפש שלי, המשורר והסופר המנוח מג'ד אבו גוש “העומד”, בבית החולים הממשלתי ברמאללה, לא ראיתי רק את כאב המחלה, אלא ראיתי פן אחר של החיים: פן שפועל בשקט, נלחם בעייפות, ומתעקש למלא את חובתו למרות הכל. שם, בין המסדרונות וחדרי ההמתנה, למדתי שהכבוד אינו עניין של טעם, אלא צורך טיפולי.

רופאים, אחים ואחיות, מנהלים, ועובדי ניקיון, נושאים על גבם עול שעלול לחרוג מכוחם. לחץ עצום, חוסר במשאבים, שעות עבודה ארוכות, ומקרים אנושיים קשים חולפים לפניהם מדי יום. ובכל זאת, הם ממשיכים לעבוד עם מצפון חי, כאילו כל מטופל הוא חבר במשפחתם. הנתינה הזו ראויה להערכה פומבית, ולא למחמאות חולפות.

אך האמת הכואבת היא שלעיתים מאמצים גדולים אלו מתבזבזים בגלל התנהגויות בלתי מוצדקות מצד חלק מהמבקרים ומלווי המטופלים. רבים נכנסים לבית החולים כאילו יש להם תעודת רופא בכיס, פוסקים, מאבחנים, מתנגדים, ומפקפקים בהחלטות הרופאים, ללא ידע, וללא הבנה, וללא תודעה לרגישות הרגע הרפואי.
אין זכות למלווה להפוך לרופא, ואין זכות למבקר לכפות את דעתו על הצוות הרפואי. הרפואה היא מדע, ואחריותה היא מוסרית וחוקית, ולא מקום לניסוי או לתצוגה או להקלה על חרדות בקול רם. כאשר מתערבים לא מוסמכים, זה לא רק מבלבל את הצוות הרפואי, אלא גם מסכן את בטיחות המטופל עצמו.

הרופאים לא פועלים נגד המטופלים, אלא למען המטופלים. והאחים והאחיות אינם יריבים, אלא שותפים במאמץ להצלת חיים. ההנחיות הרפואיות ושיפור הביקורים אינן טומאות או עליונות, אלא נהלים להגנה על כולם. כיבוד הנחיות אלו אינו אפשרות, אלא חובה מוסרית ואנושית.

לצערנו, אנו רואים גם אנשים שמתעקשים לעשן בחצרות בית החולים, או לזרוק פסולת, או לדבר בקול רם, או להתאגד יתר על המידה בתוך החדרים. בית החולים הוא מקום רגיש, יש בו חולים פגיעים, ויש בו מקרים חריגים, ויש אנשים המחפשים רגע של שקט כדי להיאבק בכאב. הכאוס כאן איננו חופש, אלא פגיעה ישירה.

הכבוד לא נמדד בקול רם ולא במספר ההתנגדויות, אלא במחויבות, בסבלנות, ובאמון במומחים. כאשר אנו מכבדים את הזמן, את התור, ואת ההנחיות, אנו מפחיתים את הלחץ על הצוותים הרפואיים, ותורמים בפועל לשיפור איכות השירות, גם בתנאים מוגבלים.

תודה האמיתית לעובדים בבית החולים הממשלתי ברמאללה אינה נמדדת במילים בלבד, אלא בהגנה עליהם מהשחיקה היומיומית, ובתמיכה שלהם מול הלחץ הבלתי מוצדק. אלו אנשים, הם מתעייפים, לפעמים טועים, אך הם עובדים בתנאים קשים ובמשאבים מוגבלים, ואינם ראויים להתמודד עם ספקות או תוקפנות.

ברגעי מחלה, כולנו פגיעים. ומה שאנחנו זקוקים לו הוא לא כאוס דעות, אלא בהירות החלטה, כיבוד הסדר, ואמון הדדי. כאשר הכבוד הופך לחלק מהטיפול, אנו צועדים צעד אמיתי לקראת אנושיות גבוהה יותר, ומערכת בריאות יותר מכובדת לכולנו.

לסיכום, יש צורך בעמידה כנה של כבוד מול בית החולים הממשלתי ברמאללה, המקום הזה שאינו ישן, שנושא יום אחר יום את העומס שבוחן את גבולותיו בסבל נדיר ואנושיות גבוהה. תודה לכל מי שעובד בו, לכל יד שמרפאה, ולכל עין ששומרת ערנות, ולכל לב שעדיין מאמין ששירות האדם הוא שליחותו לפני שיהיה מקצוע. תודה שהייתם נוכחים ברגעים הקשים ביותר, ושלא סובבתם עורף לכאב, למרות קשיי המציאות וחוסר המשאבים.

ותודה זו מתרחבת לכל בתי החולים הממשלתיים בפלסטין, מהצפון ועד הדרום, שם עובדים אלפי חיילים לא נודעים בתנאים יוצאי דופן, תחת לחץ שרק מי שחי את החוויה מקרוב רואה. אתם העורף של מערכת בריאות שמעמידה תמרור בפני הכל, ושומרת על כבוד האדם הפלסטיני כאשר הוא במצבים הקשים ביותר.

הכבוד לכם אינו נדבה, אלא זכות. והחובה לעמוד בהנחיותיכם אינה צמצום, אלא שותפות בהצלת חיים. לכן, תודה לכם, ולכם יש אחריות להיות שותפים במערכת, ולא נטל עליה, ולגלות שהאנושיות מתחילה מכיבוד האנשים שמגינים על החיים מדי יום, בשקט.