החלטה של האומות המאוחדות ללא ציפורניים

ההצבעה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות על החלטה המונעת העברה והרעבה של אזרחים בעזה לא הייתה אירוע חולף ברשימת ההחלטות של האומות המאוחדות, אלא רגע מראה לפגם עמוק יותר במערכת הבינלאומית עצמה. כאשר 139 מדינות מצביעות בעד החלטה המתבססת במפורש על התחייבויות החוק הבינלאומי ההומניטארי, ועל פקודות שיצאו על ידי בית הדין הבינלאומי, וההחלטה נשארת ללא השפעה מעשית על הקרקע, השאלה הופכת לפחות על ישראל, ויותר על הקהילה הבינלאומית.

ההחלטה, כפי שנמסרה, דורשת מהכוח הכובש לאפשר באופן מיידי את כניסת הסיוע ההומניטארי, ולא לעכב את פעולתה של סוכנויות הסיוע, ולהבטיח את אספקת המזון, המים, התרופות והמחסה לתושבי רצועת עזה, ומאשרת שוב את התפקיד המרכזי של סוכנות האונר"א.

אלה אינן דרישות פוליטיות, אלא המינימום של ההתחייבויות החוקיות המוטלות על כל כוח כיבוש לפי אמנות ג'נבה, ובכל זאת הן עדיין מוצגות כאילו הן "קריאות מוסריות" ולא כללים מחייבים.

מבחינה פורמלית, ניתן לראות את ההחלטה כניצחון דיפלומטי פלסטיני, והודעה ברורה שהנראטיב הישראלי אינו יכול עוד לגייס את התמיכה הבינלאומית כפי שהיה בעבר. אך מבחינה מהותית, ההחלטה מחדשת את אותה דילמה: לגיטימיות בינלאומית גבוהה, ויכולת ביצועית כמעט אפסית.

העצרת הכללית, בניגוד למועצת הביטחון, אינה מחזיקה בכלים מחייבים, וההחלטות שלה נשארות בכלא של "לחץ מוסרי", שהוא לחץ שהוכיח את מגבלותיו מול מכונת מלחמה ופוליטיקה שאינן מכירות אלא בכוחות. המסוכן ביותר בסצנה זו הוא לא רק ההתעלמות מההחלטה, אלא הנורמליזציה של ההתעלמות הזו. כאשר החלטות המונעות רעב והעברות הופכות לאלמנטים בהצבעות, ולא לקווים אדומים, החוק הבינלאומי עצמו נמצא במצב של שחיקה.

עזה היום אינה רק בוחנת את גבולות הסבל האנושי, אלא גם בוחנת את הלגיטימיות של המערכת הבינלאומית כולה: האם היא עדיין יכולה להגן על אזרחים? או שהיא מסתפקת בתיעוד כישלונה בשפה משפטית אלגנטית? יש לשים לב גם שההימנעות מההצבעה וההצבעה נגד ההחלטה – למרות הבהירות המהותית שלה – חושפת שהעניין אינו עוד מחלוקת חוקית, אלא בחירה פוליטית מודעת.

לכן, סירוב להחלטה המונעת רעבה אינו יכול להיות מובן אלא כהסכמה משתמעת לשימוש בה ככלי מלחמה. וכאן השקט הופך לשותפות, והנייטרליות לעמדה מוסרית שאינה ניטרלית.

מפרספקטיבה פלסטינית, אין להמעיט בחשיבות ההחלטה הזו, אך גם אין להגזים בה. ערכה האמיתי טמון בהצטברות שלה: במסמכים שהיא מוסיפה, ובהיותה התייחסות חוקית שניתן למנף אותה במסלולי ההתחייבות הבינלאומית, ולא בנקודת מפנה מיידית. ההימור האמיתי, נותר בכך שהסכמה זו תומר לעלות פוליטית וכלכלית אמיתית על מדינת הכיבוש, דבר שעדיין לא התרחש.

בסיכום, החלטת העצרת הכללית אינה סוף הקרב, אלא הוכחה חדשה לאופייה הלא שווה: קרב בין חוק ללא כוח, לכוח ללא חוק. ובינהם, עם שנשאר לבחון את משמעות הצדק הבינלאומי כשהוא מוקף ברעב ואש.