הרפורמה במבחן: האם נתקן את המספרים או נתקן את המסלול?

לא קיימת יותר מחלוקת עקרונית על הצורך ב"רפורמה" בשיח הכלכלי הפלסטיני, אלא שהנושא הפך לאזכור קבוע שמוזכר עם כל משבר פיננסי, ולעיתים קרובות כתנאי בסיסי להמשך הסיוע הבינלאומי ולהשבת היציבות. אך השאלה שהפכה להכי דחופה כיום אינה נוגעת לצורך ברפורמה, אלא במהותה הממשית: האם יש לתקן את המספרים, או לתקן את המסלול הכלכלי כולו?

בקרב המעניקים, הרפורמה מתמקדת בדרך כלל בחבילת צעדים פיננסיים וטכניים, הכוללים את תיקון הגירעון, שיפור הגבייה, ריסון ההוצאות השוטפות, והשליטה בחשבון השכר. בהתאם לממוצע נתוני חמש השנים האחרונות (2019–2024), כספי ההעברה מהווים כ-62–65% מההכנסות הציבוריות הכוללות, בעוד שחשבון השכר ואגרות מהווים כ-48–52% מההוצאות השוטפות. מדדים אלו מוצגים לעיתים קרובות כהמהות של הבעיה, ומשם נעשה בהם שימוש כדי להצדיק מדיניות צנע שנחשבת לרפורמה, מבלי להקדיש מספיק תשומת לב למהות ההכנסות הללו עצמן ומידת היציבות שלהן.

כספי ההעברה, שצריכים להיות משאב ריבוני, הפכו למעשה למקור אי ודאות מתמשכת. החתכים והעיכובים שחזרו על עצמם הפכו את התכנון הפיננסי לשבוי של החלטה חיצונית, והכניסו את הכספים הציבוריים למצב חירום כמעט מתמיד. ובכל זאת, מהממשלה נדרש ליישם רפורמות כאילו המשאב הזה יציב וניתן לבנות עליו. כאן, הרפורמה חורגת מגבולות היעילות הפיננסית והופכת לניהול פערים הכרחיים שמעבירים את ההשלכות פנימה במקום לטפל בשורשיהן.

ההשלכות המשמעותיות ביותר מתבטאות בסעיף השכר. לפי נתוני משרד האוצר, מספר הנהנים מסעיף השכר והקצבאות מגיע לכ-292 אלף נהנים, שאינם מוגבלים רק לעובדים הפעילים, אלא כוללים גם עובדים אזרחיים וצבאיים, פנסיונרים ונהנים מקצבאות חוקיות שונות. מספר העובדים האזרחיים עומד על כ-120 אלף, והצבאיים כ-52 אלף. בעוד שחשבונית השכר החודשית מוערכת בכשבעה מיליון שקלים. נתונים אלה לא משקפים נטל חשבונאי טהור, אלא מסה חברתית רחבה שמאות אלפי האזרחים תלויים בה ישירות ועקיף.

הבעיה לא טמונה בגובה החשבון עצמו, אלא באופן ההתמודדות איתו במסגרת שיח הרפורמה. השכר, שצריך להיות אלמנט של יציבות חברתית ומניע לביקוש המקומי, הפך לכלי לספיגת זעזועים כלכליים. עיכוב בשכר או תשלום חלקי ממנו אינם מהלכים חריגים עוד, אלא חלק ממתודולוגיה בלתי רשמית של התאמות. הערכות שמסתובבות מצביעות על כך שהחובות הנצברים של העובדים במהלך השנים האחרונות עברו את מספר המיליארדים, מה שאומר למעשה שהרבה מחלק מהשכבה הבינונית נושאת את תפקיד המממן השקט של הגירעון הציבורי.

כלכלית, לגישה הזו יש עלות גבוהה. הכוח הקנייה מתכווץ, הביקוש המקומי מתכווץ, הלחץ על המשפחות הולך ומתרקם, בעוד שאין ממצבים מוחשיים לשיפור מתמשך בכספים הציבוריים. הרפורמה, כאשר היא מוקטנת להורדת סעיף או דחיית התחייבות, יכולה להצליח מבחינה חשבונאית בטווח הקצר, אך היא מחלישה את הכלכלה בטווח הבינוני ומפריעה לאמון החברתי.

לעומת זאת, הבנקים הפלסטיניים מצאו את עצמם במרכז המעגל המסובך הזה. מצד אחד, האוצר מתבסס יותר ויותר על הטבות בנקאיות קצרות טווח כדי לגשר על פערי הנזילות. ומצד שני, הבנקים פועלים בסביבה פוליטית וכלכלית מסוכנת מאוד. נתונים שפורסמו מראים כי החשיפה של המגזר הבנקאי למגזר הציבורי עלתה באופן משמעותי במהלך העשור האחרון, מה שמניח את הבנקים מול מתודולוגיה מדויקת בין תמיכה ביציבות הפיננסית לבין הגנה על הבטיחות האשראי שלהם ועל כספי המפקידים. וכך, הבנקים הופכים ממתווך פיננסי למנהל משבר כחוק המציאות, בהיעדר פתרונות יסודיים שמפחיתים את הלחץ מכל הצדדים.

בהקשר זה, עולה השאלה הגורלית לגבי מהות הרפורמה הנדרשת. כאשר חשבון השכר מוצג כמספר שצריך להוריד, הרפורמה הופכת לתרגיל חשבונאי שמודדים את תוצאותיו בטבלאות ובשיעורים. אך כאשר השכר מובן כאלמנט של יציבות חברתית בהעדר כלים ריבוניים אמיתיים, הרפורמה הופכת לשאלה של אפשרויות ומדיניות ולאסתטיקה של מספרים בלבד. הרפורמה שמתרכזת בהורדת השכר מבלי תוכנית מקבילה ליצירת הכנסה חלופית, או לעודד ייצור אמיתי, או להפחית את התלות בכספי ההעברה, היא רפורמה שמשפרת את המדדים על הנייר, אך משאירה את הכלכלה יותר פגיעה בשטח.

ומכאן, ברור כי רפורמה אמיתית לא יכולה להתבסס על צנע בלבד, אלא דורשת גיוון כלכלי אמיתי שיפחית את התלות במקורות הכנסות שאינם מובטחים. בטווח הקצר, יש צורך בחבילת צעדים מעבריים, אשר כוללים את ההתמודדות המדורגת והמושכלת עם חשבון השכר, חיזוק גביית החובות המיסויים מבלי לפגוע בפעילות הכלכלית, וסידור מחדש של הקשרים הפיננסיים עם המגזר הבנקאי כדי להפחית את הלחץ מכל הצדדים. ובטווח הבינוני והארוך, מהות הרפורמה טמונה בהכוונת הסימון מתחומים יצרניים אמיתיים - כמו חקלאות מודרנית, תעשיות קלות, תיירות וכלכלה דיגיטלית - כהזדמנויות יכולות ליצור מקומות עבודה ולצמצם את התלות בכספי ההעברה. זה דורש גם לעצב מחדש את הקשר עם המעניקים הבינלאומיים, כך שהסיוע יכוון להשקעות יצרניות ברות קיימא, ולא רק לניהול הגירעון. לפלסטין יש את המשאבים האנושיים והטבעיים כדי לאפשר זאת, ומה שהיא צריכה היום הוא חזון אסטרטגי כולל שממוקד באדם בלב תהליך הרפורמה ולא בשוליים שלו.

לסיכום, יש למעניקים את הזכות לדרוש רפורמה, וחובת הממשלה היא לשאוף למשמעת פיננסית. אך רפורמה אמיתית לא יכולה להיות מצומצמת רק לתיקון מספרים. הרפורמה הנדרשת היום היא רפורמה במסלול: המעבר מניהול חירום לבניית כלכלה המסוגלת להפחית את התלות בכספי ההעברה, בשכר ובבנקים בעת ובעונה אחת. הרפורמה שאינה מפחיתה את הפגיעות ואינה מקנה אופק כלכלי ברור, תישאר רפורמה חסרה, לא משנה עד כמה יסודיות המשמעת הפיננסית שלה.