עזה ועיצוב מחדש של התוכנית: כאשר הלוגיקה של כוח גוברת על החוק

קשה להאמין שסבב השני של התוכנית האמריקאית לגבי רצועת עזה יבוצע כפי שהוכרז. האינדיקציות הפוליטיות והביטחוניות מרמזות שהשלב הזה יעבור עיצוב מחדש שישקול את האינטרסים ישראליים, יותר מאשר יענה על דרישות הרגיעה המתמשכת או הפתרון הפוליטי. בצל ההיעדר של כל ערבויות אמיתיות להסרת הסגר או להפסיק את התוקפנות, סיכויי הגירוש הכפוי, שינוי המבנה הדמוגרפי, והרחבת השליטה הישראלית, נשארים סיכונים קיימים המנוהלים בהדרגה תחת כותרות שונות.

המסלול הזה לא ניתן להפריד משינוי עמוק יותר במערכת הבינלאומית, שבה נחלש המשקל המעשי של המשפט הבינלאומי ומוסדות האומות המאוחדות, לטובת גישות המתמקדות בניהול הסכסוך במקום בפתרונו, ועל מאזן הכוחות במקום על הכללים הרגולטוריים. השאלה כבר לא קשורה רק לדווקנות בקריטריונים, אלא למעבר ממשי לכיוון מערכת בינלאומית פחות מחויבת לפיקוח חוקי, ויותר נכונה להצדיק שימוש בכוח כאשר זה משרת את האינטרסים של הכוחות המשפיעים.

והעניין הפלסטיני נמצא בלב השינוי הזה, לא בשוליו. ההתנהלות הבינלאומית עם מלחמת עזה משקפת מידה רבה של סובלנות עם הפרות נרחבות, מול לחץ מוגבל ומותנה, שלרוב מצטמצם במימד ההומניטרי מבלי להתקרב לשורשי הסכסוך הפוליטי. בהקשר הזה, התוכניות הפוליטיות מתחלפות לכלים לשיחזור המציאות הקיימת, לא לשינוי שלה.

ברמה הבינלאומית הרחבה יותר, הדבר מתואם עם חזרת התחרות בין הכוחות הגדולים תחת ההגיון של "תחומים חיוניים". סין שואפת לחזק את נוכחותה הצבאית והכלכלית כדי להגן על האינטרסים האסטרטגיים שלה ורשתות האספקה שלה, תוך שמירה על תיק טייוואן נוכח במשוואות הביטחון הלאומי. בתגובה, רוסיה ממשיכה את מלחמתה באוקראינה במסגרת חזון שמדובר על מעבר גבולות הסכסוך הנוכחי, בכיוון החזרת מעמדה הגיאופוליטי.

בצל התמונה הזו, עזה נראית כאחת הזירות המושפעות ביותר מהתמוטטות המערכת הפיקוח הבינלאומית. ההחרגה הפלסטינית לא נותרה עוד החרגה, אלא הפכה לחלק מדפוס רחב יותר בניהול סכסוכים, שבו מותר לכפות עובדות בכוח, עם הסתפקות בדברים דיפלומטיים שאין להם כלים מחייבים אמיתיים.

המשך הכוונה הזאת לא מאיים רק על הפלסטינים, אלא פותח דלת למערכת בינלאומית יותר שבירה, שבה הרעיון של החוק נחלש לטובת הכוח, והמשברים מנוהלים על פי חישובי השפעה ולא על פי עקרונות הצדק. בהקשר הזה, עזה הופכת למראה לשינויים עולמיים עמוקים יותר, החורגים מגבולותיה הגיאוגרפיים, ומציבה שאלות מהותיות לגבי עתיד המערכת הבינלאומית עצמה.