מאזן הסחר של פלסטין.. חוסר איזון מבני שמקנים גורמים פוליטיים, כלכליים וכיווני ממשלה

מיוחד סדא ניוז - מאזן הסחר של פלסטין סובל מחוסר גדול לטובת היבוא, מה שמשקף מדיניות כלכלית ופיננסית שנמשכת על פני השנים האחרונות, תמציתה חיפוש ממשלות פלסטיניות אחר הכנסות כספיות מהירות ומובטחות על חשבון פיתוח המגזר היצרני.

באופן כללי, היבוא ברוב השנים בפלסטין מגיע לארבעת כפולות מהיצוא, מה שמשמעותו שהכלכלה הפלסטינית כולה היא כלכלה צרכנית הדואגת לספק הכנסות ממסים לממשלה שקל לגבות, בעוד שהיא אינה בונה בסיס כלכלי יציב המבטיח קיימות.

המספרים שמפרסמת משרד הכלכלה הלאומית מראים כי היקף היבוא הסחירות והשירותים הגיע לאחר סוף שנת 2024 לכ-6.54 מיליארד דולר (כולל דלק, חשמל וסחורות בסיסיות), בעוד שגודל היצוא היה 1.71 מיליארד דולר אמריקאי.

מאזן הסחר (ההפרש בין היצוא לייבוא) נרשם כחוסר של כ-4.83 מיליארד דולר אמריקאי בשנת 2024.

מספרים אלו משקפים את המשך החוסר המבני במאזן הסחר, כשישראל נשארת השותפה העסקית הגדולה ביותר, כשהיקף היבוא מישראל לאחר סוף שנת 2024 הגיע לכ-3.64 מיליארד דולר, בעוד שגודל היצוא אליה היה כ-1.6 מיליארד דולר.

ישראל היא היצואן הראשי של היבוא (כ-60% בכמה תקופות בשנת 2024) ויעד היצוא הראשון (כ-87% מהיצוא). לפי המספרים המפורסמים, סין היא השותפה העסקית השנייה עם יבוא של כ-5687 מיליון דולר ויצוא שלא עולה על 16 מיליון דולר, בעוד שטורקיה נמצאת במקום השלישי עם יבוא בשווי של 402 מיליון דולר ויצוא של כ-23.7 מיליון דולר.

נראה כי חוסר האיזון הגדול בין היצוא לייבוא בפלסטין - כאשר היבוא עולה על היצוא בכמעט ארבעה כפולות - מוסבר על ידי מספר גורמים מבניים, פוליטיים וכלכליים המשלבים זה בזה, מה שמקנה לחוסר זה תופעה כרונית שאינה רק בעיה מסחרית תהלכית.

אומר הכלכלן ד"ר סעיד סברי ל"סדא ניוז": הגורם הראשון הוא העדרה של שליטה פלסטינית ממשית על המעברים והגבולות. פלסטין אינה מחזיקה בריבונות אמיתית על מעברי הסחר שלה, וכל פעולות היבוא והייצוא עוברות למעשה דרך ישראל, ונתונות להליכים הבטחתיים והארגוניים שלה, מה שמעלה את עלויות הייצוא, מאריך את זמן השחרור, ומגביל את יכולת המוצר הפלסטיני לחדור באופן סדיר לשווקים הזרה.

הגורם השני קשור לפרוטוקול הכלכלה בפריז שהקים מודל של איחוד מכס כפוי עם ישראל, בו פלסטין אינה מחזיקה במדיניות מכס עצמאית, אין לה חירות לחתום על הסכמים מסחריים בינלאומיים נפרדים, והיא מחויבת ליישם את מכס ישראל. המציאות הזו הפכה את השוק הפלסטיני לחשוף לייבוא ללא כלי הגנה אמיתיים על המוצר המקומי.

שלישית, חוסר האיזון משקף את חלושת הבסיס היצרני הפלסטיני. החקלאות סובלת מהמפקדה על קרקעות ומחסור במים, התעשייה מוגבלת בגודלה ומפוצלת וחסרה בנכסי הון וטכנולוגיה, ואין תעשיות ייצוא גדולות או שרשראות ערך המסוגלות לייצר עודף יצוא מתמשך. מהצד השני, הכלכלה הפלסטינית מתבססת על מודל צרכני התלוי במשכורות, העברות וסיוע יותר מאשר תלויה בייצור ותעשייה.

רביעית, מבנה הסחר עצמו אינו מאוזן, כפי שמצביעות הנתונים שלמעלה מ-70% מהיבוא הפלסטיני מגיע מישראל, כולל מזון, אנרגיה, חומרי גלם וסחורות ביניים, כלומר כי פלסטין מייבאת אפילו את הקלטות הבסיסיות שצריכות להוות בסיס לייצור המקומי. זה יוצר מחזור כלכלי סגור שבו ההכנסה הפלסטינית בורחת כל הזמן לחוץ.

חמישית, העדר מטבע לאומי תורם להחמרת הבעיה, שכן פלסטין אינה מחזיקה במדיניות מוניטרית עצמאית שמאפשרת לה להשתמש בשער החליפין כאמצעי לתמוך ביצוא או לשפר את התחרותיות, מה שמונע מהכלכלה אחת מכלי האיזון המסחרי הידועים על ידי.

בהתבסס על כך, אומר ד"ר סברי כי החוסר במאזן הסחר הפלסטיני אינו תוצאה של חלשות ניהולית או קוצר טכני במדיניות היצוא, אלא ביטוי של מודל כלכלי تابع ومح ограничен פוליטית, החסר בכלי ריבונות מסחרית ויצרנית. לכן, לא ניתן לטפל בבעיה זו דרך תוכניות לסיוע ליצוא בלבד, אלא היא דורשת שינוי מבני במסגרת הכלכלית והפוליטית השלטת על יחס פלסטין במסחר, במשאבים ובשווקים.

מצדו, אומר העיתונאי המומחה לעניין הכלכלי איוהם אבו גוש ל"סדא ניוז" כי החוסר המבני במאזן הסחר לטובת היבוא נובע ממספר גורמים, והבולטים שבהם הם כי הכיבוש הישראלי שולט בכל מעברי הסחר כמו והוא מונע מהפלסטינים להשקיע באזורים ג', שם יש יתרונות לפיתוח המגזר היצרני השמה בסיס לייצוא, בנוסף להשמדת הבסיס היצרני בעזה עקב סדרת מלחמות, והשלישי הוא חוסר מדיניות ממשלתית המעודדת את המגזר היצרני באמצעות מתן פטורים ממסים לה ולסובסידיות של יש ‫נראה שהממשלות עידדו את הצריכה מסיבות הקשורות לשיפור הגביה המס).

הוא מציין כי מדיניות הממשלות השוטפות בפלסטין במשך השנים הובילה לצריכה שהיא מספקת הכנסות ממסים מהירות ומבוססות להן, אך זה היה מחיר בטוח על חשבון בניית בסיס כלכלי יצרני חזק שמספק לפלסטיני סוג של עצמאות כלכלית.

אבו גוש אומר כי מדיניות זו הביאו ליותר שליטה ישראלית על הכלכלה הפלסטינית מאחר שמס הערות (מכסים ומיסוי ערך מוסף ומס רכישה) מוטל על סחורות מיובאות אם מהחוץאו מישראל וזה הפך להוות כ-68% מהכנסותיו הכוללות של הכסף הציבורי הפלסטיני, תוך שהמציאות הזו מהלה את הכלכלה הפלסטינית ממני הזדמנויות השקעה ומרווחי תכנון נכונים להתבסס על יסוד קיים שיכול היה להגביר את תנאי ההישרדות, ובפרט על רקע משברים.