בין הגזמה למציאות: האם באמת מתרחב הפער בין ישראל לארה"ב?

בימים האחרונים, שפע של מאמרים והערכות זרם על הנוף האנליטי המדבר על "משבר חסר תקדים" בין ישראל לממשלו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ועל עימות קרוב עם בנימין נתניהו לגבי השלב השני של תוכנית עזה. הניתוחים הללו, despite their different tones, share a single hypothesis: that Washington is about to impose realities on Israel, and that Netanyahu is facing a critical moment between capitulation and isolation.

אך השיח הזה, כאשר נדרשים אליו בצורה שקטה, נראה קרוב יותר להגזמה פוליטית ותקשורתית ישראלית מאשר לתיאור מציאותי של מאזן הכוחות או לטיב הקשר האמריקאי-ישראלי, אשר הוכיח היסטורית את יכולתו לספוג חילוקי דעות ולהפוך אותם לכלים לניהול, ולא לניתוק או לסכסוך אסטרטגי.

הפרדוקס הראשון נמצא בניגוד הבוטה בתוך הניתוחים עצמם. המגיבים המתריעים על "זעמו של טראמפ" ו"דליפת הסבלנות של וושינגטון", הם עצמם המודים כי הממשל האמריקאי לא יצר עד כה כוח בינלאומי פועל, לא הבטיח מימון ברור לשיפוצים, ולא עצב מנגנון מעשי לפרוק את הנשק של חמאס או להבטיח את "היום שאחרי" בעזה.

אם וושינגטון אינה יכולה לייצר כלים ביצועיים מוחשיים, כיצד היא יכולה לכפות אמירות מכריעות על ישראל?
אם התוכנית האמריקאית نفسها תקועה, איפה נמצא אותו "פער עמוק" שמדובר עליו כאילו הוא מתרחב?

בהקשר זה, ההתנקשות של רפיק סעיד מוצגת כהוכחה לאתגר של ישראל לא רצון טראמפ, אך תיאור זה מתעלם מהעובדה הבסיסית: ישראל לא הפסיקה לבדוק את גבולות הסבלנות האמריקאית, לא בעזה ולא בלבנון ולא בגדה המערבית. ההתנקשות לא מהווה מהפך בקשר, אלא מסר טקטי מחושב: לוושינגטון, ישראל עדיין שומרת על מרווח פעולה צבאית וביטחונית, ולתוך ישראל כי ההנהגה לא ויתרה על כלים של כוח. התגובה האמריקאית עד כה מאשרת הבנה זו, שכן היא לא חצתה את גבולות ההגבלה המילולית, כמו שמצביעה על המשך בסיס "ההבדלים המנוהלים" ולא העימות הפתוח.

הדיבור על "שבר אסטרטגי" מתעלם מן המבנה העמוק של הקשר בין הצדדים. ארצות הברית אינה רואה בישראל צד שניתן לוותר עליו או ללחוץ עליו עד שיקרוס, אלא כעמוד תווך בסיסי במערכת ההשפעה שלה האזורית. ובמקביל, ישראל מבינה שאת וושינגטון אינה מתווכת ניטרלית, אלא שותפה מעוּנה שיכולה לחלוק איתה לפעמים על הסגנון, ולא על המהות.

החילוק הקיים היום מתמקד בניהול השלב ולא במטרה הסופית. וושינגטון רוצה קידום פוליטי שניתן לשיווק בינלאומית, בעוד ישראל רוצה לשמור על היד העליונה בביטחון. זה לא משוואה אפסית, אלא מרחב של מו"מ מתמיד, שבו החילוקי דעות מנוהלים במקום להיפתר.

חלק מהאנליסטים הישראלים מתארים את הביקור הצפוי של נתניהו בוושינגטון כרגע של קבלת עול היסטורית, בעוד שהמציאות מצביעה על כך שזה קרוב יותר לפגישה לסגירת הפערים בין דיבור אמריקאי חומש ומציאות שטח מורכבת. כי טראמפ עדיין לא מחזיק בתשובות מעשיות לשאלות שיגיש נתניהו: מי שולט? מי משלם? מי כופה את פירוק הנשק? ומי מבטיח את חזרת השעון? ובצל החלל הזה, היכולת ללחוץ הופכת ליכולת לשכנע, שהיא המרחב שבו נתניהו אופטימי לבחון, במיוחד אם הוא סומך על ההתקדמות של התוכנית האמריקאית עצמה.

המעבר לשלב השני, מוצג כהישג פוליטי, אך למעשה יכול להיות שחזור של המשבר בגרסה שונה. זהו שלב מבוסס על איזונים שבריריים, והבנות לא שלמות, וכוחות בינלאומיים שעדיין לא ברור איך הם ישתתפו או את יכולתם להשפיע. מכאן, נראה כי החילוק האמריקאי-ישראלי לא הגיע למדרגת העימות, אלא מדובר בחילוק על מהירות הצעדים ועל רצף שלהם, שמוגבר בתקשורת - במיוחד על ידי אנליסטים מהאופוזיציה הישראלית - הרבה מעבר למה שיש באמת בשטח.

עם זאת, הדבר המסוכן ביותר בדיון זה, ובהגזמה ההדדית לגבי "הפער" בין וושינגטון לתל אביב, הוא שהוא מתנהל בזמן שעזה משלמת את המחיר המלא. כי בעוד שהחילוקים האמריקאי-ישראלי מנוהלים בתור הבדל בסגנון או בזמן, ישראל למעשה מוענקת חירות רחבה להמשיך בפעולה צבאית, לדחות את הנסיגה, ולהקפיא את השיפוצים, תחת מסגרת של תוכניות אמריקאיות-ישראליות משותפות שאין להן מטרה לסיים את הפשע, אלא לארגן אותו ולהאריך את משך הפעולה.

הדיבור על הלחץ האמריקאי מתגלה, בהקשר הזה, כהטעיה פוליטית. ארצות הברית לא מפעילה לחץ כדי לעצור את ההריגה, אלא משא ומתן על צורתה, העלות שלה והזמן שלה. היא לא שונה עם ישראל במהות מה שמתרחש בעזה, אלא כיצד לשווק את זה בינלאומית, וכיצד לנהל את עלותה הפוליטית, ומי נושא את עול "היום שאחרי" מבלי לפגוע בחופש הפעולה הצבאי של ישראל.

במובן הזה, "החילוק המנוהל" אינו פגם בקשר, אלא חלק מהתפקיד שלו. זה המנגנון המאפשר להמשך ההכחדה מבלי לשבור את הברית, ולתמוך בתמיכה מבלי לשאת באחריות ישירה. וושינגטון רוחשת בלחץ, וישראל מראה התנגדות, בעוד שעזה נשארת לשלם את המחיר לבד: הריגה, רעב, הרס, ודחייה פתוחה לכל אופק פוליטי או אנושי.

לסיכום, הפער בין ישראל לארה"ב לא נראה כהתרחבות כפי שמצוייר. זהו פער של שיח יותר מאשר פוליטי, שמשמש בתקשורת ללחץ, בפוליטיקה למו"מ, ובניתוח כדי למלא את החלל בהעדר נתונים ממשיים. ועם זאת, הקשר עצמו, עדיין כפוף לכלל קבוע: ישראל היא משתנה קבוע במדיניות האמריקאית, והחילוקים ניתנים לניהול, בעוד שהאינטרסים אינם ניתנים לשבירה. ובין הגזמה לפשטות, מתפספס השאלה החשובה ביותר: לא אם וושינגטון תפעיל לחץ על ישראל, אלא כיצד יינוהל הלחץ הזה מבלי לשנות את מהות המשוואה הקיימת, ומבלי להפסיק את הדימוי בעזה.