שלום לך, ראש העיר

מאג'ד חכמת דיב אבו גוש, הידוע בין חבריו בכינוי "ראש העיר", לא היה רק משורר או רומן או סופר סיפורים לילדים, אלא היה זיכרון חי של הנוף התרבותי הפלסטיני, וחבר פעיל בהתאחדות הכללית של סופרי ואנשי התרבות הפלסטינים. הוא היה לקוח בכפר עמווס המגורש, מחוז ירושלים, וחי את אסון הגירוש מאז ילדותו לאחר שהכיבוש הרס את כפרו והגלות את תושביו.

חוויה זו השאירה חותם עמוק על רוחו ועל עבודותיו הספרותיות, כך שהכתיבה והשירה הפכו למקום של חירות, אהבה ותקווה. הוא התמקם ברמאללה, והשתתף ביעילות בחיים התרבותיים, מפרסם, טבח, יוצר סיפורים, חבר לכל מי שהכיר אותו, ועורק קול שמחזיק בזיכרון המולדת בלבו.

בשבועות השקטים של רמאללה, אנו מתחילים את מסענו הרגיל קודם כל לבית הקפה של רמאללה, אבו עליאס, שם הקפה נשפך בעדינות, והעשן מתרומם כאילו נושא את השיחה לשמיים. שם, על אותה שולחן, אנו פותחים דיונים שאין להם סוף: על פוליטיקה, שירה, ערים שאהבתי, ואפילו על החיים הפשוטים שלפעמים אנו חולמים עליהם.

המוזיקה תמיד הייתה איתנו, הד להDays הכבדים: זיאד الرحבני כדי לצחוק על כאב המציאות, השייך אימאם כדי לשחזר את הכעס הישן, ופריז כדי להקל על העומס של הימים, כאילו היא מעניקה לנו חלון קטן בו נוכל למצוא נוחות בקיום. ברגעים הללו, מאג'ד העניק תחושת רגיעה וחמימות, כאילו העיר כולה עוצרת כדי לכבד אותו.

אחרי הקפה, אנחנו יוצאים לשוק רמאללה, השוק שכולם מכירים. בין קולות הסוחרים וריח הירקות הטריים ודגים, אנו מתהלכים לאט, צוחקים, ומבקרים את הדגה בזהירות. הוא היה אומר לי בחיוך שקט: "הדג כמו השירה… אתה צריך לראות מה שמאחורי הקליפה כדי להגיע לרוח". ידו הרגישה את הדגים בזהירות, כאילו כל תנועה נושאת משמעות, כאילו כל דג טומן בחובו סיפור או טקסט שלם. והוא חילק את שללו לשכנים ולעניים כמו ששיר הסופר לחבריו, מבלי לחכות לשבחים או תודה, כי אהבה ונתינה אינן זקוקות לתעודה, הן שפת הרוח בלבד.

ובחזרה למטבח הקטן שלו, הכל הפך לטקסט חי. הדג המטוגן בושל לאט, כל רסיס מלח היה מילה בשירה, וכל תנועת יד היתה משפט נרטיבי. הוא בישל לא רק כדי להזין את הגוף, אלא כדי לספק את הרוח. הבישול היה עבורו דומה לכתיבה: סבלנות, תשוקה, ואמונה שכל דבר ניתן לתקן עם קצת מלח והרבה לב. ברגעים הללו, הרגשתי שהעולם כולו יכול להיות יפה יותר, כל עוד יש מי שכותב, מבשל ומעניק ברוח זו.

הלילה היה ארוך ומקסים איתנו, ערבים שבהם סיפרנו על הכל, שרנו וצחקנו, חרגנו והשלמנו, חיפשנו בחיים כמו בחיפושים בספרים. טולכרם הייתה נוכחת בכל שיחה, העיר שהוא אהב מאז ילדותו, העיר שראתה את מרדף שלו במאורע הראשון, העיר שנשאה את זיכרונו ורגשתו. הוא דיבר על הרחובות ועל הגנים ועל הבתים שלה, על ריח הים שלא ניתן לשכוח, על ההעדר שהכיבוש מאלץ, ועל הגעגוע שגדל בו. בכל פעם שדיבר על טולכרם, הרגשתי את העומס של אובדן המולדת לוחץ על חיי, אך הוא לא ניטע בלבו ייאוש אף פעם.

ומאג'ד היה מלווה לי ספרים כמו שהאדם מעניק חלק מעצמו. הוא בחר את הספר בזהירות, טאטא את האבק ממנו בידו, והניח אותו בידי בשקט: "קרא אותו… וקח את הזמן שלך". כל ספר היה הודעה, וכל השאלה הייתה אמון שקט שאומר: אתה יודע איך לאהוב, ואיך לשמור על הדברים היפים. למדתי ממנו שהקריאה אינה רק מילים, אלא חיים חדשים מתפרצים לרוחך, וכל טקסט שנקרא מהלב הופך לחלק ממך.

והיום, כשאני מנסה לכתוב עליו, אני משחזר את כל הפרטים הקטנים שעשו אותו למה שהיה: ברכתו הבוקר, הקפה בבית הקפה אבו עליאס, השוק ביום שישי, הערבים הארוכים, המוזיקה שיצרה לנו רגעים טהורים, הספרים שנתן לי, והדג שלקח את הים עם כל רוחו. רגעים אלו עשו חיי שלמים, כנים ומעוררי השראה, חיים שמכירים מי שחי אותם בצידו.

שלום לך, ראש העיר…

שלום לערים שעברת בהם, לסמטאות שהכילו את צעדיך, ולפולקלורים שעשו את החיים כבדים, ויפים, וברורים יותר.

שלום לערבים, למוזיקה, לספרים, ולדג שנשא את רוח הים כמו שנושאת את רוחך בידינו.

שלום לך כי היית חבר כמו מולדת קטנה… ומולדת שאינה נשכחת.