פלסטין בזמני התמונה

התקשורת המודרנית כבר אינה מספיקה להעביר את הידיעה או לתעד את האירוע, אלא הפכה לחלל ליצירת משמעות ולעיצוב התודעה הציבורית. ואם המטרה של אמצעי התקשורת הייתה היסטורית להשיג את שיעורי הצפייה וההשפעה הגבוהים ביותר, אזי התמונה היום הפכה להיות הכלי היעיל ביותר במאפה זה, משום שהיא ממצגת את המציאות ומחדשת את הפקנציה שלה ברגע חזותי חטוף. במקרה הפלסטיני בפרט, התמונה כבר אינה רק כלי תקשורת, אלא הפכה לזירה ממשית עבור מאבק על הסיפור, הזיכרון והתודעה.

האסכולה הביקורתית בלימודי התקשורת, החל מעבודותיו של אירווינג פנובסקי באיקונולוגיה, ועד לניתוחים של רוג'ר דוברי בפילוסופיית המדיה, הבינה שהתמונה אינה ניטרלית, אלא היא תוצר של מערכת תרבותית, פוליטית וכלכלית ששולטים בה. ובפלסטין, בה נפגשות הפוליטי עם האנושי וההיסטורי, התמונה מקבלת תפקיד כפול; היא מצד אחד מסמך תיעודי למה שמתרחש על האדמה, ומצד שני כלי לעיצוב הסיפור שמגיע לעולם.

עם ההתפתחות של המדיה הדיגיטלית והפצת הטלפונים החכמים, הפלסטיני כבר אינו נושא התמונה בלבד, אלא הפך ליצרן שלה ולסוכן בהפצתה. כל טלפון נייד בידיו של צעיר פלסטיני יכול להפוך למצלמה שתיעוד פשיטה צבאית, או תקיפה על אזרחים, או רגע התנגדות ברחוב או במחנה. כך עברה התמונה הפלסטינית מהכנת הארגונים התקשורתיים הגדולים לחלל דיגיטלי פתוח, שבו האזרח הפשוט משתתף בייצור הסיפור הוויזואלי של הסכסוך.

ואולם, התרחבות זו בייצור התמונות אינה מחייבת שחרור מהשליטה. התמונה, כפי שמצביעים תאורטיקנים בתחום התקשורת, תמיד תחת מערכת של אינטרסים וסמכויות. בעידן האלגוריתמים הדיגיטליים, חברות הטכנולוגיה ופלטפורמות המדיה החברתית הפכו לחלק ממבנה הכוח ששולט בהפצת התמונות או בהסתרתן. ולכן תמונות שמגיעות מפלסטין לעיתים קרובות נתקלות בהגבלות, מחיקות או יישום מחדש, כך שיתאימו לאיזונים הפוליטיים והתקשורתיים במערכת הבינלאומית.

מכאן ניתן להבין את המאבק הסובב סביב התמונה כהמשך למאבק הפוליטי עצמו. כל תמונה של ילד תחת הריסות בעזה, או של אישה עומדת מול ביתה ההרוס, או של צעיר חסר נשק עומד מול חייל חמוש, אינה נקראת רק כאירוע ויזואלי, אלא הופכת לרכיב בקרב הסיפורים. ישנם מי שמנסים להציג אותה כהוכחה לטרגדיה אנושית שנגרמת על ידי הכיבוש, ויש מי שמנסים לפרק אותה, להטיל ספק בה או להוציא אותה מתוך הקשרה.

אבל התמונה אינה משפיעה רק בחוץ, אלא משחקת תפקיד חשוב בתוך החברה הפלסטינית עצמה. החשיפה היומיומית לזרם עצום של תמונות הקשורות למלחמה, להריסות ולסבל יוצרת סוג של מתח נפשי מורכב; משום שהתמונות הללו יכולות לחזק את הסולידריות ואת התודעה הקולקטיבית, אך הן גם עשויות להוביל למצב של הרגל לטרגדיה. וכאשר תמונות הכאב הפכו לחלק תדיר מהחיים היומיים, הן הופכות לרכיב בעיצוב התודעה הקולקטיבית, אלא חלק מהזיכרון הלאומי עצמו.

בהקשר זה ניתן לדבר על תרבות ויזואלית פלסטינית שנבנית בהדרגה תחת הכיבוש והמלחמה. התמונה כבר אינה רק תיעוד של רגע, אלא הפכה לכלי לבניית הזהות ולתיעוד הזיכרון. תמונות הכפרים ההרוסים, הבתים שנהרסו במלחמות, והעימותים היומיים ברחובות, כל אלה הופכים עם הזמן לסמלים ויזואליים שמחסנים היסטוריה מלאה של סכסוך ועמידה.

אולם הסכנה של התמונה נשמעת גם ביכולתה להפוך לכלי לתעמולה ולmanipulation. כפי שהתמונה יכולה לחשוף את האמת, כך ניתן גם להשתמש בה ליצירת מיתוסים או להטעות את דעת הקהל. האזור הערבי ראה בשנים האחרונות לא מעט מקרים שבהם התמונה הופצה מחוץ להקשרה האמיתי, או שהיא השתמשה בקרב תקשורתי שאין לו קשר לאירוע המקורי. וזה מה שמדגיש שהדימוי, למרות עוצמתו ההשפעתית, זקוק תמיד לקריאה ביקורתית מודעת.

מה שקורה כיום בפלסטין אינו ניתן להפרדה מהשינוי הגלובלי בתרבות התמונה. המאבק אינו מתנהל עוד רק על האדמה או באיזוני הכוח הצבאיים, אלא גם בחלל התקשורתי והדיגיטלי. וכאן המצלמה, כמו כל כלי פוליטי, הופכת לחלק ממאבק רחב על התודעה והמשמעות.

בעידן שבו התמונה מסוגלת לקמצן את העולם על מסך הטלפון, פלסטין נראית כדוגמה ברורה על כוח המדיום הוויזואלי בעיצוב הזיכרון וההיסטוריה. התמונה הפלסטינית אינה רק תצלום חולף, אלא עדות למציאות מורכבת, וכלי להגן על האמת, ולפעמים צעקה אנושית שעוברת גבולות ומדברת אל מצפונו של העולם.

מה שנדרש היום, אינו מוגבל רק לתיעוד התמונות או לפרסומן, אלא חורג מכך לבניית תודעה פלסטינית וערבית על יכולת התמונה לעצב את הסיפור ולהשפיע על דעת הקהל העולמית. מה שנדרש הוא המעבר מתגובה ספונטנית לפעולה תקשורתית מאורגנת; באמצעות ייצור תמונות מקצועיות ומאומתות, ופיתוח מוסדות המסוגלות לקרוא את התמונה, לנתח אותה ולהשתמש בה בתוך מסר תקשורתי עקבי המפנה את העולם לשפה שהוא מבין. מאבק פלסטין בעידן שלנו אינו עוד רק מאבק על האדמה והזכויות, אלא גם מאבק על התודעה והסיפור, והתמונה כאן אינה רק תיעוד של המציאות, אלא כלי ידע ומוסרי להגן על האמת.