סופת עזה

אומר לי חברי המפונה מרפיח במואסי חאן יונס: “ניסיתי להרים את קצה האוהל כדי לאפשר למים לצאת במקום שהיצטברו בתוכו, אבל האוהל היה חלש מכדי לעמוד. המזרנים טבעו, השמיכות נצמדו לבוץ, והילדים התעוררו מזועזעים ורטובים, ופחד המים בעיניהם היה יותר גדול מפחד המטוסים. אז אמרתי: איפה אני מעביר אותם? מאוהל לאוהל? המלחמה לא הסתיימה והווילון שלה לא ירד, ועדיין יש אנשים המודיעים על ניצחון! דיברתי בשם אלפי האבות, לא בשם משפחתי בלבד. זו עדות אישית, אבל היום זו נרטיב קולקטיבי.

עם כניסתה לשנה השלישית של מלחמת ההשמדה, הפכה עזה לאזור שנכחד לחלוטין. כבר אין תשתיות, לא חשמל, לא מים ראויים, לא דרכים ולא ביוב. המלחמה לא הרסה רק את האבן, אלא הרסה את תנאי החיים עצמם. מיליוני פלסטינים נאלצו להיגר, חלקם בפעם השנייה או השלישית. והאוהלים, שעד כה היו סימן למקלט זמני, הפכו היום למקום מגונן קבוע, אבל אלו אוהלים ללא רצפה, ללא קירות וללא גג המגן מפני גשם, רוח או בוץ. אלפי ילדים ישנים על אדמה רטובה, והנשים נאבקות לשמור על מה שנותר מפרטיותן, והגברים מתקשים להגן על משפחותיהם, לא כי הם לא רוצים, אלא כי מה שיש להם כבר לא שווה כלום אל מול ממדי האסון. התמוטטות התשתיות, חוסר נוכחות של רשתות ביוב, החמרת הסגר, וקפיאה של שיקום – כל אלו ממשיכים להפוך את מחנות ההיגר לעדויות חוזרות של אובדן והשפלה.

עם הגעתו של השקע האטמוספירי ביירון, הפך הכל לשלב קשה יותר. הגשמים העזים הפכו את האדמה לים של בוץ, את הדרכים לבריכות עומדות, ואת האוהלים לכלים שאוגרים מים במקום להדוף אותם. הרוחות רעשו את האוהלים כאילו היו פגזים אילמים. עשרות אוהלים נפלו במהלך שעות הלילה, ומאות טבעו לחלוטין. אלו לא סתם מספרים או תיאור טכני של המצב האקלימי, אלא היתה זו לילה של שיעור במשמעות של להיות אב חסר אונים מול הסופה. כאשר הגשם התגבר, עברתי בתוכם לשמור על הילדים מהדלף של המים. הרמתי מזרן פה, כיסיתי חריץ שם, וחיפשתי כל חתיכת בד נוספת שיכולה למנוע מהרוח להיכנס. הרגשתי שאני מתמודד עם סיוט חי. מה שיותר פוגע הוא שהאב כבר לא מסוגל למלא את התפקיד הבסיסי ביותר: לספק גג שלא ייפול על ראשי משפחתו.

ובזמן שהגשם הופך את האדמה שמסביב למחנה לבוץ דביק שבו טובעים הרגליים, עלתה לי מחשבה אחת: איך יכול העולם לדון על מסדרים בטוחים ותוכניות לאחר המלחמה, כאשר אוהל אחד לא בטוח שאף אחד לא יכול לקחת עליו אחריות? האם צריך שהקהילה הבינלאומית תראה את הילדים טובעים בתוך האוהל שלהם כדי להאמין שהסגר איננו רק פעולה ביטחונית, אלא מדיניות מתועדת להרעיב את הפלסטינים ולשלול מהם את הכלים הבסיסיים לצורך קיום?

האו"ם מעריך שיותר משני שלישים מהמפונים שוהים באוהלים ללא רצפות מבודדות, ללא רשתות ניקוז, וללא הגנה מפני שטפונות. חלק אחר מתגורר על חורבות בתיהם, כי ההריסות מבחינתם טובות יותר מהאוהל. עם המשך המגבלות הישראליות המונעות את הכנסת האוהלים המתאימים, חומרי המחסה והשמיכות, מתמלאת כל גשמי פעם אחת באסון אנושי שלם, ואיומים ישירים על החיים, לא רק בשל הטביעה, אלא גם בשל המחלות המתפשטות במים העומדים, הבוץ והביוב החשוף.

מה שקורה היום הוא לא רק ניסיון של מפונים, אלא תוצאה ישירה של מדיניות מתועדת: השמדת בתים, ואז מניעת בנייתם מחדש; גירוש תושבים, ואז מניעת הכנסת מה שמגן עליהם מקור החורף; יצירת משבר, ואז ניהול הדיון העולמי כיצד לנהל את המשבר הזה. ישנם כאלה שרוצים שהאוהלים הללו יישארו כי הם מספקים הסבר להמשך המלחמה, וישנם כאלה שמעדיפים לראות את הפלסטיני סתם מספר ללא שם, ללא בית, ללא זיכרון, כדי שהשיחה עליו תהיה קלה יותר מהשיחה איתו.

עם זאת, האוהלים המתרוממים היום תחת הגשם נושאים בתוכם סיפורים שלא מזג האוויר ולא המלחמה יכולים למחות. יש אב המנסה להסתיר את פחדו כדי שלא יעבור אל ילדיו, ואמא שמהופכת בלילה לייבש את המים מהמצעים שהפכו ליקרים יותר מזהב, וילדים שמתעוררים מהקור אך לא בוכים, כי הבכי באוהל הוא מותרות שלא משנה דבר. בזמן שכולם מנסים לשרוד את השקע, השאלה הגדולה יותר נשארת תלויה מעל ראשינו: עד מתי ימשיכו הפלסטינים לחיות באוהל? ועד מתי ימשיך העולם להסתפק בצפייה באוהל בוער, מתמוטט או טובע? ומסתבר שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמים רבות בצורה טרגית עם הפלסטינים מאז הנכבה, ואוהלי הפליטים ותנאי חייהם לא השתנו.

רגע זה דורש יותר מתמיכה ופחות מהצהרות פוליטיות. הוא דורש פתיחת מסדרים בטוחים מיד, והכנסת חומרי המחסה ללא תנאים, והפסקת הסגר שהפך את מזג האוויר לאיום קיומי. הסכנות המתרקמות במהלך השעות והימים הקרובים אינן גזירה משמיים, אלא תוצאה ישירה של מלחמה מתמשכת ומדיניות מכוונת.
ועד אז, ימשיך הפליט הפלסטיני לחיות בין גשם שמכפיל את כאבו, ומלחמה שלא רוצה להסתיים, ועולם המעדיף לדבר עליו במקום להציל אותו. ואנחנו נמשיך להחזיק את האוהל ביד אחת, ואת ילדינו ביד השנייה, וננסה לשכנע את עצמנו שהסופה תעבור, גם אם אנחנו מודעים בעמקי ליבנו שזה מה שלא יעבור הוא ההשמדה שהפכה את האוהל לגורלנו הכפוי בשנה השלישית ברציפות.