7 מיליארד שקל בסיכון: משכורות העובדים בין פטיש הממוני לסדן האגחים

משבר משכורות העובדים הציבוריים בפלסטין כבר אינו מספר בספר התקציבים, אלא הפך לכדור אש המתגלגל ומאיים על היציבות הכלכלית והחברתית כולה. עם צבירה של חובות בסך 7 מיליארד שקל, מספר חסר תקדים בהיסטוריה של הרשות הפלסטינית, עומד הכלכלה היום בפני מבחן האמון האחרון, תחת פתרונות נדחים ומשבר ההולך ומסתבך בכל יום.

חובות אלה, המשקפים חוב שקט על הממשלה, אינם רק התחייבויות כספיות נדחות, אלא הם תוצאה ישירה של משבר מבני עמוק. במשך יותר מארבע שנים, לא קיבל כ-146 אלף עובדים ציבוריים משכורת מלאה אלא פעם אחת בלבד, מה שדחף את רובם אל קצה הייפה, והכביד עליהם בחובות, ופגע בשווקים במצב של ריקוד חמור. והעובדים היום מסתפקים באחוזי תשלום הנעים בין 60 ל-70 אחוזים ממשכורותיהם, עם מינימום שאינו עבר את 2000 עד 3500 שקל בחודש, סכום שאינו מספיק לכסות את הצרכים הבסיסיים בעידן האינפלציה המתרקמת והלחצים המתרבים על החיים.

המימון: עורק החיים הכחול

הסיבה השורשית למשבר היא המשך ישראל בהחזקת כספי המימון, המהווים יותר משני שלישים מהכנסות האוצר הפלסטיני. ההליך הזה, ששלל מהרשות את עורק החיים הפיננסי, יצר פער תקציב ענק של 9.1 מיליארד שקל (2.7 מיליארד דולר), והותיר את הממשלה חסרת יכולת לעמוד בהתחייבויותיה הבסיסיות. בשלושה חודשים האחרונים, נמנעה ישראל מלהעביר אף סכום, מה שסגר את הגבול לחלוטין בפני פתרון מהיר.

נוספים לכך, מבנה התקציב העומס בו משכורות והעברות חברתיות טורפות יותר ממחצית ההוצאות הציבוריות. מתוך תקציב כולל של 19.4 מיליארד שקל, צרכה המשכורות וההכנסות לבד 8.469 מיליארד שקל, כלומר 43.63 אחוז מהתקציב. מבנה זה מניח מרווח צר מאוד לכל מניפולציה פיננסית או טיפול במשברים חריגים, ומותיר את הממשלה כבויה לכל תזוזה בהכנסות.

והנוף נעשה חשוך יותר כאשר מביטים על תקציב 2025, שאושר על ידי הנשיא הפלסטיני עם גירעון הכספי הקרוב ל-7 מיליארד שקל (1.9 מיליארד דולר), גירעון עצום שאין אפשרות לכסות מהכנסות זמינות. והממשלה נשנתה יותר ויותר על הלוואות פנימיות כדי לכסות על ההוצאות התפעוליות, מהלך שמעצב את הבעיה במקום לפתור אותה, מכיוון שאינו מוליד צמיחה כלכלית אמיתית שתקל על הלחצים בעתיד.

אגחי הממשלה: פתרון על הנייר?

בעיצומו של המשבר הזה, עלה השיח על הוצאת אגחי ממשלה כאחד הפתרונות המדוברים. אכן, הנשיא הפלסטיני אישר לאחרונה את החוק החדש להלוואות ציבוריות (מספר 20 לשנת 2025), שמכשיר את הדרך לשימוש בכלי פיננסי זה. הרעיון המוצע הוא שהעובדים יקבלו אגחים בשווי חובותיהם, כאשר הממשלה תשלם את ערכם מאוחר יותר עם ריבית.

אך הפתרון הזה, הנראה מושך על הנייר, מתנגש עם מציאות מרה. האגחים אינם פתרון מיידי למשבר הנזילות, שכן העובד לא יוכל להמיר אותם בכסף ישירות. המהלך דורש מנגנון מורכב המאפשר לבנקים לרכוש את האגחים הללו או לשקלל אותם, וזה דורש ערבויות ממשלתיות חזקות וזמינות נזילות מספקת בבנקים, ושניהם אינם זמינים בנסיבות הנוכחיות.

מי משלם את המחיר האמיתי?

השלכות המשבר הזה אינן פוגעות רק בעובדים, אלא נוגעות לכלכלה הפלסטינית בעומק. המגזר הפרטי סובל מצניחה חריפה בביקוש, הבנקים נפגעים מירידת זרמי הנזילות, והממשלה עצמה מוצאת את עצמה לכודה במחזור מעגלי של גירעון כספי. וכאשר העובד מאבד את יכולתו לצרוך, זה משפיע ישירות על החברות הקטנות והבינוניות, מה שמוביל לסגירת חנויות ופיטורי עובדים, ולהרחבת המעגל של אבטלה ועוני.

החלקה המתמדת לעבר התהום

והאינדיקטורים הכלכליים מעידים על החלקה מסוכנת ומתרקמת לאופסן עמוק יותר וחמור יותר. יחס החוב הציבורי לתוצר המקומי הגולמי הגיע ל-86.3 אחוזים בסוף 2024, וחזאים צופים שיתעלה ל-94.6 אחוזים ב-2025, ו-96.1 אחוזים ב-2026. המספרים הללו משקפים החלקה מתמדת לכיוון משבר חובות שאינו ניתן לשליטה, במיוחד בהעדר כל רפורמה מבנית אמיתית שיכולה לרסן את ההוצאות ולשדרג את הגבייה.

הסכנה האמיתית היא שהממשלה עשויה למצוא את עצמה לכודה במערבולת של הלוואות הולכות ומתרבות ללא פתרון יסודי. השימוש באגחים מבלי לטפל בסיבות הבסיסיות של המשבר יכול לפתוח את הדלת לעוד הלוואות, מה שיביא להצטברות חובות שלא ניתן להחזיר בעתיד, ובכך לפשיטת רגל מלאה של המדינה.
יציאה מהמנהרה החשוכה הזו דורשת רצון פוליטי ברור, וחזון כלכלי נועז העולה על הפתרונות הזמניים והמשככים, ומחזיק בידיו עם אמיתי בפני כלכלה המתמודדת עם הקשיים הקשים ביותר שלה.