למה ישראל לא מצליחה impose قيادة על הפלסטינים?

מאז הימים הראשונים למלחמת ההשמדה על עזה, היה ברור כי ייצור הכאוס והנדסתו הם יעד מרכזי של המערכת הישראלית, שכן הכאוס עבור ישראל אינו תוצאה צדדית, אלא כלי פוליטי ובטחוני שנועד לשמש לשם עיצוב מחדש של הסביבה הפלסטינית ופירוק המבנה החברתי שלה. במרכז ההנדסה הזו בלטו הניסיונות לייצר חזיתות פלסטיניות "מוכנות" שמיועדות להציג את בעליהן כאלטרנטיבות מנהיגות או קולות מתונים המדברים בשפת הכיבוש.

אך הפנים הללו, לא משנה כמה יבריקו, מתמוטטות, כי ישראל לא מסוגלת להגדיר מחדש את הפלסטיני כפי שמתאים לדמיונה הבטחוני. העם לא נוצרת במעבדות הכיבוש, והזהות לא מתעצבת מבחוץ, והמציאות חזקה מכל מהלך פוליטי.

לכן לא מפתיע שישראל פועלת, זה שנים רבות, לייצור דגם של פלסטיני שאפשר "לעבוד איתו", דמות שמוכרת כאלטרנטיבה מנהיגותית המסוגלת להבטיח את השקט ולשרת את החזון של הכיבוש ליום שאחרי. דמויות אלו אינן תוצאה של צורך פלסטיני, אלא פרויקט ישראלי שמטרתו לעקוף את הייצוג האמתי של העם ולחלק את החברה.

הריגתו של יאסר אבו שבאב הייתה סימן לערעור על הפרויקט הזה, והוא היה אחד הפנים הבולטות של שיתוף פעולה עם הכיבוש ברפיח, אשר צוייר בנרטיב הישראלי כמועמד פוטנציאלי לניהול הדרום, או כאדם שיכול למלא את החלל הפוליטי שאחרי המלחמה. אך רגע ההודעה על הריגתו חשף את השבריריות של הבניין הזה, מה שנחשב "שיתוף" לא היה מחזיק כל לגיטימציה ולא בסיס מקומי אמיתי, ולא הגנה בסביבה שמכירה היטב את משמעות ההשתייכות לכיבוש.

מאז שמועצת הריגתו נפוצה, התפוצצה גל של נרטיבים סותרים: משפחתיים, שבטיים, פליליים, פנימיים, וכל צד מנסה לעצב את האירוע כך שישרת את האינטרסים שלו. על אף ריבוי הנרטיבים, הם מאוחדים במטרה אחת: להרחיק את האחריות מהכיבוש, ולשלול את יכולת ההתנגדות לבצע את המבצע מאחורי קווי השליטה הישראליים.
והנרטיב שמשרת את ישראל יותר מהאחרים פשוט: האיש נורה ב"סכסוך פנימי", לא הייתה שום פעולה מאורגנת, ולא פריצה לעזה המוקפת, ולא כישלון ב"אזור הבטחון".

אך התעלמות מתפקיד ההתנגדות או מזעורו לא משנה את העובדה ש רבים בעזה לא הופתעו מהריגתו. הוא היה נרדף מצד גורמים שונים: משפחות שנפגעו ממעשיו, אלמנטים שראו בו איום מקומי, ואפילו מתוך שבטו היו מי שגילו בושות מתפקידו במשך שנים רבות. וכל זה משקף אמת ברורה:
לא קיימת שיטה שיכולה להגן על מי שבוחר לפעול תחת חסות הכיבוש.

שנים רבות, ישראל ניסתה למצוא דמויות מקומיות שמעוררות את תחושת הכוח והשליטה, ונראות מתאימות לדבר בשפה הפוליטית והבטחונית שלה. אבו שבאב נכלל בהקשר הזה: לוחם, עוין לחמאס, מחוץ למסגרת הרשות, מוצג כאדם שיכול "לשמור על הביטחון". אך מאחורי תיאור זה האמת הייתה הרבה יותר חשופה: השפעתו הייתה השתקפות ישירה של קיום הכיבוש באזורים מוגבלים, וכל מה שנמצא מחוצה לה היה אדמה שלא נגעה בו, ולא הכיר בה, ולא הייתה לו שם כל לגיטימציה.

הריגתו של אבו שבאב לא מסיימת את תופעת שיתוף הפעולה, אך היא חושפת את מגבלות הפרויקט של הכיבוש בכפיית הנהגה מלמעלה. ההנהגה הפלסטינית לא יכולה להיות מוכרת על ידי צבא, ולא מייצרת בחדרי הבטחון, ולא נזרעת בתוך חברה חיה שיש לה את ניסיונה, את תודעתה ולחלק גדול את חוסן שלה. ככל שנראה "החלופה" חזקה מבחוץ, היא נשארת החוליה החלשה בסביבה שעתיקה החברתית והפוליטית שלה עמוקה מכדי להצטמצם על ידי החלטה ישראלית.

ועזה, בהיסטוריה ובזיכרון הקולקטיבי שלה, לא היא זירה שבה ניתן להחיל מנהיג מוכן ומחכה לתשואות.

ישראל, על אף כל הכלים שלה, חוזרת על אותו טעות: ניסיון להפיק הנהגה, במקום להכיר בעם הנאבק לחירות ולזכות עם העמים.