מאירופה לשטח... מסר של אזרח שמבקש צדק וזכויות

בפאלסטין, היום השלישי בדצמבר עובר כמו חלון קצר שנפתח ביום אחד. הסיסמאות עולות, הנאומים נישאים, והבמות מתמלאות במילים... ואז הכל נסגר, ואנחנו - בעלי הנכות - חוזרים למציאות שלא משתנה הרבה לאחר כיבוי האורות.

אני לא כותב או נואם, אלא אחד מאלפים שחיים את החוויה הזו כל יום. אני כותב כי הקול הוא זכות שלי, וכי העברת האמת היא חובה שאינה מחכה להזדמנות.

אנחנו לא מבקשים מחמאות, ולא מחפשים מבט של חמלה. אנחנו רוצים שהיכולות שלנו ייראו לפני הנכות שלנו, ושהבינו אותנו על פי מה שאנחנו יכולים לעשות, ולא על פי מה שאנחנו מפסידים. אנחנו רוצים הזדמנות שווה בחינוך, בעבודה, ובהשתתפות, ולא שניזכר יום אחד ונישכח את יתרת השנה.

אנו מעריכים את מה שהממשלה נתנה - וביניהם מתן ביטוח בריאות לאנשים עם נכות - וזה מאמץ ראוי, אך זה לא מספיק לבד. המציאות של בעלי הנכות צריכה להתבונן באופן כולל יותר, עם מדיניות עמוקה יותר, וצעדים שמתרגמים את החגיגה לחיים טובים יותר, עם זכויות מובטחות, ודלתות שנפתחות באמת ולא רק בדיבורים.

היום הבינלאומי לאנשים עם נכות הוא לא חגיגה חולפת, אלא תזכורת לכך שהצדק לא מצטמצם ליום אחד, וכי הכבוד נבנה בשוויוניות הזדמנויות ובכבוד לאנושיות של כל אדם. זהו אירוע שפותח את דלתות החברה, ולא רק משפר את הבמות שלה.

אולי הקול הזה - קול של אדם אחד מבין אלפים - יגיע.

אולי זה יזכיר שאנחנו לא זקוקים לחגיגה כמו שאנחנו זקוקים לחיים שמעניקים לנו צדק.

אולי זה יהיה צעד קטן לעבר מציאות שרואה את הפוטנציאל שלנו ומעניקה לנו את מה שמגיע לנו במקום שיתחת לשמש.