רעב ועינויים של אסירים ורציחתם: מדיניות ומטרה ממטרות מלחמת ההשמדה

מאז הימים הראשונים של המלחמה על רצועת עזה, נראה כי ישראל לא מתנהלת עם רעב של הפלסטינים ועינויים שלהם בתוך בתי הכלא כרע של חוסר סדר בשטח או כהחזרות מרחביות למה שהיא מכנה "הכרחיות ביטחוניות", אלא כרובד אורגני של האידיאולוגיה הקולוניאלית שלה המשתרעת מאז הנכבה: החלשת הפלסטיני, הפיכתו לגזען אנושי, והפיכת הגוף לזירה לדיכוי שמטרתה לשבור את הרצון ולעוות את התודעה ולהטיל מצב מתמשך וכלי שליטה והכנעה. מדיניות זו שמקורה בשנים הראשונות של הכיבוש, מתפתחת היום באכזריות שלא נראתה כמותה בתוך בתי הכלא, שם אלפי אסירים חווים תהליכי רעב שיטתי, עינויים מתמשכים ורצח איטי, הכל במסגרת לוגיקת השמדה שמנחה את המלחמה בעזה וסביבתה.

בתי הסוהר הישראליים לא היו מעולם מוסדות ענישה מסורתיים, אלא כלי מרכזי בעיצוב שליטה על הפלסטינים, משמשים להסדרת החברה ולהכנתה, והקמת משוואה המבוססת על הרתעה ופחד, כך שהמעצר עצמו הופך לתהליך של מחיקת הזהות וניסיון לעקור את השייכות הלאומית. לכן, לא היה זה מוזר שהאסירים מאז השביעי באוקטובר הפכו למטרה ישירה לנקמה, כאשר עבורם מתבצעת מדיניות מזון המבוססת על רעב מכוון, והם מותרים בתאים שאינם מתאימים למחיה, ומאות מהם נאלצים לישון על הרצפה במערכת שאינה רואה בפלסטיני אלא מספר שצריך להישבר כדי להפסיק לחלום.

הדו"ח האחרון שהוצא על ידי הסוכנות להגנה הציבורית הישראלית, חלק ממערכת המשפט, חושף מצבים מזעזעים עבור האסירים: רעב חריף ואובדן משמעותי במשקל, תנאי מעצר "שאינם מתאימים למחיה", צפיפות חונקת שבה שטח העומד לאסיר הביטחוני קטן מ-3 מטרים רבועים, שינת אלפים ללא מיטה, חוסר כמעט מוחלט של רכוש אישי, מגבלות על מים, היעדר תאורה ואיוורור, וכלא של 23 שעות ביום בתוך תאים סגורים. בדו"ח תועד גם אלימות שיטתית מצד השומרים במהלך חיפושים והעברות, ומעצר מאות עצורים בתחנות המשטרה בתנאים המהווים איום על חייהם, דבר המבהיר שהמה שקורה בתוך בתי הסוהר אינו סתם חריגות בטחוניות, אלא מדיניות של רעב, עינויים, מחסור ורצח איטי.

בעצם, הפרקטיקות הללו חושפות את הקשר ההיסטורי של הכיבוש עם הכלא כהיותו מעבדה למדיניות דיכוי, והמשכה האורגני של הלוגיקה הקולוניאלית שאינה מפרידה בין האדמה לגוף: מי ששולט בגוף שולט בנפש, ומי ששובר את האסיר חושב שהוא שובר את העם. כך הופך רעב האסירים להמשך רעב עזה, והחרמתם מהאור לחלק מעצמאות הגדולה יותר שמטילה על הפלסטיני בחיי היומיום שלו.

בהיבט הסופי, מדיניות המעצר הישראלית, מבלי חבילת חוקים או מסגרת ביטחונית, היא חלק מהמגוון האסטרטגי שמטרתו לחדש את הפלסטיני כ"גוף שניתן לשלוט בו", ולשכתב את החברה תחת לחץ הפחד והמוות האיטי. רעב האסירים, עינויים שלהם ורציחתם בתוך בתי הסוהר אינו סתם חריגה על זכויות האדם, אלא הוא המשך ישיר למושג ההשמדה שנערך היום נגד עזה, ואינו נמדד רק במספר הקורבנות אלא בעומק ההתקפה על תנאי החיים עצמם. המדינה המכשירה את חיסור המזון מהאסיר, ואת הותרתו לישון על הרצפה, ומשאירה אותו טרף למחלה, חשכה ואלימות, למעשה מכריזה בפומבי על כך שהפרויקט שלה חורג מהשליטה למחיקת הקיום הפלסטיני כקיום פוליטי ואנושי. עם כל מה שנחשף בדו"ח האחרון, ישראל מוצאת את עצמה שוב מול האמת שמלווה אותה מזה עשורים: למרות הרעב והרצח, היא לא הצליחה לשבור את הפלסטיני, ולא להפוך את הכלא לבית הקברות של התודעה. אלא להיפך, ככל שמכאניזמים הדיכוי מתגברים, מתעצמת יכולתו של הפלסטיני לחשוף את המבנה הפלילית השולט על מציאותו, ולהבהיר שהשמדה ברחוב או בתוך התאים, לא תהפוך ל"מדיניות טבעית" לא משנה כמה זמן יעבור או כמה יתחזק השקט הבינלאומי.