הקרקע במרכז הסכסוך לקראת מדיניות חקלאית שמגנה על הקיום הפלסטיני ומביאה למאבק בהתנחלויות

הקרקע תופסת מקום מרכזי בסכסוך עם הכיבוש, שכן היא מהווה ציר מרכזי לכל המדיניות הקשורה להתנחלות, לגלות ולשליטה במשאבים. בהקשר זה, החקלאות לא נראית רק כפעילות כלכלית, אלא הופכת לקו הגנה ראשון על הקיום הפלסטיני עצמו. אף על פי תפקיד זה, המגזר החקלאי מקבל פחות מאחוז אחד מהתקציב הכללי, כאילו הוא מרכיב שוליים במשוואה שצריכה להיות בליבה.

המציאות מצביעה על כך שהמדיניות של הממשלה הישראלית, בנוסף להתנהלות של קבוצות המתנחלים, מכוונת ישירות ליכולת הפלסטינית להחזיק בקרקע, והפקעת הקרקע היומיומית, ההתרחבות הבלתי פוסקת של ההתנחלויות, והקשחת ההגבלות על התנועה והגישה לשדות הם כלים המשמשים ליצירת סביבה דוחפת עבור החקלאי הפלסטיני. בכל עונה מתחדשות התקפות הכוללות חקלאות של עצים, הרס וגניבה של יבולים, והצתת חממות, אבל אלו אינן האמצעים היחידים להחלשה.

ישנם שיטות פחות בולטות אך לא פחות מסוכנות כמו פגיעות שיטתיות בקרקע באמצעות מזהמים, או מניעת גישה לחקלאים לתקופות ארוכות, מה שמעמיד את הקרקע בפני מחלות ומזיקים. כמו כן, מיועדות מדיניות כלכליות לפגיעה בייצור הלאומי על ידי הצפת השוק הפלסטיני במוצרים ישראליים במחירים מסובסדים, כך שהמחירים יורדים לרמות שאין לחקלאי המקומי יכולת לעמוד בפניהן. התוצאה הצפויה למדיניות זו ברורה: הפסדים מתמשכים שמאלצים את החקלאי לנטוש את הקרקע, ולא נשאר לו אלא למכור אותה או לעזוב אותה, דבר המשרת את ליבת האסטרטגיה ההתנחלותית שמבוססת על ריקון הקרקע מבעליה החוקיים.

במקביל, החברה הפלסטינית מתמודדת עם אתגרים פנימיים מצטברים. אלפים מהעובדים שנמנע מהם לעבוד בתוך מדינת הכיבוש זקוקים למגזר שיכול להכיל אותם, והחקלאות היא המגזר היותר מסוגל לספק את ההרחבה הכלכלית הזו בכל מקרה שהיא תקבל את התמיכה הנדרשת. כמו כן, ההרס הנרחב שנראה בעזה, מהשמדת קרקעות ועד הצתת עצים והשחתת התשתית החקלאית, מתבקש לתוכנית לאומית ברורה לשיקום, במיוחד לאור העניין הבינלאומי בנושא זה, שצריך להיות מנוצל במסגרת ראייה קוהרנטית.

עם כל זאת, מתבהרת התמונה: השארת המגזר החקלאי ללא מדיניות לאומית חזקה משמעה השארת הקרקע ממש חשופה. הכיבוש פועל בהתאם לאסטרטגיה ברורה כלפי הקרקע: שליטה, ריקון ולאחר מכן שינוי לטובת ההתנחלויות. ובכך, בניית מדיניות חקלאית פלסטינית אפקטיבית הופכת לצורך לאומי דחוף, ולא רק לאופציה פיתוחית; מדיניות זו צריכה לכלול הגדלת התקציב, מתן הגנה לחקלאים, חיזוק תחרות מול מוצרים מיובאים, השקעה בטכנולוגיה חקלאית, ופיתוח מנגנוני שיווק ואחסנה מודרניים, בנוסף לחיזוק תפקיד החקלאות בה提供 הזדמנויות עבודה לקבוצות ששובצו בעבודה במדינה בגלל הנסיבות הכלכליות.

בסופו של דבר, ברור שהחקלאות אינה מגזר משני, אלא לב הלחימה הפלסטינית ואסטרטגיית שלו protecting the land and the human being together. From this standpoint, increasing allocations for the agricultural sector in the general budget and dedicating direct governmental attention to it represents a fundamental national step not only to ensure food security but to protect Palestinian existence and enhance the farmer's ability to continue on his land and مواجهة ישראלית policies aimed at weakening and displacing. Investing in agriculture today is an investment in the resilience of the homeland and its future, and it must become an official priority reflected in concrete plans and actions on the ground.