תודעת הסכנה הקיומית

אני חושב בצנעה שדיונים בתוך החברה הפלסטינית בכלל ובין הפלסטינים בישראל במדויק - וזה נושא שלנו כאן - לא הגיעו עד כה לרמה שמשקפת את מה שמתרחש במרחב פלסטין כארץ, סוגיה וקהילה. לדוגמה, אני מוצא את עצמי מופתע ואף מקומם מהדיון סביב הכניסה לקואליציה או היעדר הכניסה, החיפוש אחרי תקציבים בלי קשר למחיר, רשימה משותפת או שתי רשימות עד תום הרשימה. כאילו שיש פה סוג של ניתוק מהמציאות והעובדות. כאילו פלסטין - כשם כולל - בסדר ובשגשוג ושהאפשרויות בפני הפלסטינים בישראל רבות וכולן "משתלמות" ומבטיחות.

אני אנסה כאן לרשום בשפה שלי מה קורה בעצם, לדלות מפה של המציאות גם אם במילים שיעזרו לנו להבין מה אנחנו חווים.

הדיבור שלנו נמצא עכשיו לא חסר רמיזות לכך שאנחנו ב"סכנה", ובכל זאת, מהלך העניינים שלנו והוויכוחים שלנו, ואפילו אם הם משקפים סוג של בלבול ומחשבה, לא נכנסו רובם תחת מצב חירום ולא מעידים על תודעה של איום קיומי.

- המדיניות הישראלית הרשמית שעברה מניהול הסכסוך לסילוקו דרך הכנעה, מחיקה והעלמה, ועברה מטיהור אתני להשמדה.

- השמדת מיתר פלסטין הדרומית - עזה - השמדה מוחלטת, והשמדת תושביה וגירושם בפעם המאה מהמקום הפלסטיני שלהם.

- מלחמת עקירה והשמדה על הערים הפלסטיניות בגדה המערבית ובירושלים והכחדת תושביהן.

- ניסיון לסלק את בעיית הפליטים דרך השמדת מחנות בגדה ובחוץ לפלסטין דרך חיסול סוכנות "אונראה".

- פתיחת מסע ברוטאלי נגד בני משפחות בנגב ואיגודיהם על יותר ממדד, כולם על הכוונת ולא רק הכפרים שלא הוכרו.

- שלילת הלגיטימיות הפוליטית כמעט לחלוטין מהפלסטינים בישראל וריקון אזרחותם מתוכנה.

- שלילת אנושיות הפלסטיני באופן כללי כהכנה ובשביל למקד עוד יותר פעולות מדיניות דיכוי.

- הכנה ליציאה להרפתקאות מעבר לגבולות בינלאומיים, במיוחד בסוריה ולבנון למטרות התרחבותיות.

- כישלון ערבי ובינלאומי כללי בהבאת מה שיכול להקל או למנוע זוועות נוספות בטווח הקצר.

- "מרכז פלסטיני" נעדר לחלוטין, גם אם רק כדי להדגיש את הנרטיב והמניע.

- אין כרגע שום פרויקט לאומי פלסטיני כולל, кроме这些努力能够保持其在一定程度以内.

- נכונות כל הימין הישראלי - ובשתיקת כל החברה הישראלית - להחריף את העניינים בערים המשותפות ובגליל ובמשולש כחלק מאמונה בהכרעת הסכסוך על ידי הכנעה.

- שינוי במערך התשתיות החוקתי בישראל. "חוק הלאום" ורוחו מחוברות, על פי מרכז "עדאלה", לשלושים חוקים דכאניים והצעות לתיקונים בכיוון זה.

- חיבור האידיאולוגיה להנחות חשאיות מפחד ולטיניות קולוניאלית של החברה הישראלית עם שינוי המבנה החוקתי של המדינה ועם חוקים שמקללים את הדיכוי והברוטליות - כל אלו מעידים על אפשרויות קשות וביצוע חיתוך של חוט הפוליטיקה והחיים כמו שאנחנו מדברים עליהם ומרימים אותם על ראשינו. האמונה במוסדות שהנסיבות מאפשרות אזורית ובינלאומית להשלמת מה שהתקדם מפלסטין.

בתנאים כאלו, הסכנה הקיומית ברורה ונוכחת ואפילו אם חלק מאיתנו מתעסקים ב"חיים רגילים". מצבים שלנו אין בהם שום רשת ביטחון לפלסטינים בישראל. מכאן, הוויכוחים שלנו נראים כהתפנקות או הם סוג של שעשוע בזמן שאין לנו ובמרחבים שאנחנו יכולים לאבד מחר בבוקר.

מכאן, כשאנו אומרים רשימה מאוחדת, איננו מתכוונים לבחירות, אלא אנו מתכוונים לאחד את רצון הציבור ולחזק אותו ולהיבחר בהנהגה וליצור סוג כלשהו של רצון פוליטי הסכמה שייצג אותנו וביסודו מחוץ לכנסת. לשם פונות העניינים, כדי לחטוף אותנו מהמשאב הפוליטי הזה.

וכאשר אנו מעלים את פיתוח הרמה הארגונית של ועדת המעקב, איננו מתכוונים לוועדה אלא אנו מתכוונים לעם שלנו וצורת הפכיחות מאלו שיכולים לקרות אחרי מחר. וכאשר אנו מבקרים את המתעכבים על מפת "הרב דרוקמן" וקנאל 12 או 14, איננו מתכוונים להפוך להם לרשעים אלא אנו מתכוונים להפנות את תשומת הלב שלהם ושל עמנו יותר, לפער העמוק בין הנחותיהם לבין המציאות, בין דיבורים שלהם על תקציבים ועל מלחמת השמדה, בין הבאתם של סוג של יוהרה נשענת על אשליה לבין מיקומם ומיקומנו במפת הפוליטיקה הישראלית.

החברה הישראלית חצתה את הנקודה שבה יכולה לחזור לתיקון. הפשיזם ליהודים והקולוניאליזם לפלסטינים ברורים כנגד השמש. בתנאים כאלו שבהם הפוליטיקה עוברת מדיבורים לרוע, וממוסר לדו-שיח לדיכוי שיטתי, על אנשים, קורבנות של התנאים הללו ובין האפשריים, להכריז על מצב חירום ביצירת "הפוליטיקה" ו"הדיבור שלהם", בהתנהלותם ובקשרים שלהם עם עצמם ועם התנאים הללו. אין איש בכל שמגיע ל"תחכום" או "הטעיית עצמי" או "טיעון מנטלי" או "אשליה", או להסביר לעם איך יכול להיכנס בהתאמה עם אלו שהטילו עליו ועלינו את התנאים הללו ולא מסתירים את הכוונות שלהם שהמטרה היא להכניע או לעבדו?