הצילו את החינוך... הצילו את פלסטין

בעידן שבו הדאגות מצטברות על חזה האנשים כמו הרים שאינם מתפשרים, נראה שהשיחה על החינוך דומה למקבץ תופים במדבר ששומעים אותו רק אחד. ובכל זאת, הכאב הזה ראוי לקול; כי הכואב באמת הוא שהחינוך הפך להיות אחרון בעדיפויות שלנו, הפרט האחרון שאנחנו זוכרים, והדלת האחרונה שאנחנו דופקים עליה, כאילו עתיד הדורות אינו נמדד במאזן המולדת, אינו נכתב בדיו של המורים, ואינו מצויר על המחברות של הילדים.

ומזעזע שהחינוך הולך והופך בהדרגה למוצר שהשיגו רק בעלי האמצעים שיכולים לרדוף אחרי הרכבת של בתי הספר הפרטיים, בעוד הילדים של הפשוטים עומדים על המדרכות ומנפנפים בחלומותיהם כמו שנפנף טובע בידיו buscando לחיות שאינה מגיעה.

ומביש שעברו שנים רבות לאחר הקורונה, ולאחר השביתות המתמשכות, ההשתלטויות, צמצום שעות העבודה, והחינוך האלקטרוני, ועדיין לא שמענו על תוכנית ממשלתית אמיצה, אמיתית, שתואמת את היקף האסון שפגע במערכת החינוך מהשורשים שלה.

אדרבה, ראינו, ואיזה פלא, חורבן חינוכי נרחב כאילו האדמה נפגעה מבצורת, ומעל החורבן הזה מוקמים כנסים מאירי עיניים, תוכניות נוצצות, וחגיגות חינוכיות מעולם מקביל, עולם שאינו שומע את זעקת המורה המותש, אינו רואה את דמעת התלמיד האבודה, ואינו נוגע בכאב של האם שהפכה למורה בניגוד לרצונה. עולם שנפגע מפיצול אישיות; מרים סיסמאות מבריקות, מתהדר בתמונות יפות שאינן משקפות דבר על מרירות המציאות.

המפחיד הוא שאין לנו בושה.
שאין לנו בושה מהאובדן של התלמיד, ולא מהשבר של המורה, ולא מדווי בית הספר, ולא מעתיד שנשלל מידינו בזמן שאנו צופים.

והמביש... שאין לנו אכפת.
שכל יום אנחנו קמים כאילו לא קרה דבר.
שאנחנו מתרגלים לאובדן החינוכי כמו שאנחנו מתרגלים לשינוי העונות, ושמאשרים מכה נוספת לחינוך כמו שאנחנו מאשרים חזרה על הכאב הפוליטי.

השביתה... פצע חדש על פצעים ישנים

השביתה הנוכחית אינה רק הפסקה מהעבודה. זהו רעש חינוכי שמכה במורה, בתלמיד ובבית הספר יחד. במשך חמש שנים בתי הספר נפתחים יום אחד ונסגרים שבוע, שעות העבודה מצטמצמות, השיעורים נדוחים, והקורסים מתפרקים תחת השפעות ההשתלטויות, הסגירות והמתחים.

איך יכול ילד לבנות את מוחו בסביבה שנחרבת מדי יום?
איך יכולה מורה ללמד, כאשר עדיין לא קיבלה את זכויותיה?
איך יתכן שבתי ספר מותשים יכשירו דורות חזקים, כאשר הם בקושי עומדים על רגליהם?

החינוך... אינו פרט קטן, אלא רוח המולדת

פלסטין שנשללה ממנה רבות, המשיכה להחזיק בנשק אחד שלא יכול הכיבוש לקחת: המוח הפלסטיני.
אותו מוח שהתעמת עם העוול על ידי ידע, והגן על הזהות על ידי ידיעה, והרים את שם המולדת בעטיו לפני שהוא רם כל דבר אחר.

אבל המוח הזה כיום נתון לניסיון המסוכן ביותר מזה עשורים.
הזנחת החינוך אינה טעות ניהולית... אלא פשע לאומי.
והשארת בתי הספר לגורלם אינה רשלנות... אלא הרס שקט של העתיד.

המורה שעומד מול הלוח הוא אותו אדם שמחזיק את המולדת על כתפיו, והתלמיד שיושב בתמימותו מול השיעור הוא פרויקט של מדען, או רופא, או מהנדס, או מנהיג, או שאהיד שכותב את ההיסטוריה.

לעזוב אותם להיאבד הוא הפסד לפלסטין, לא לשיעור.
עד מתי?
עד מתי התלמיד יוותר מחכה להתרבות בעוד כישוריו מתנות יום יום?
עד מתי המורה יעמוד שבור, מלמד בזמן שהוא לא מסוגל להגן על זכויותיו הבסיסיות?
עד מתי יישאר החינוך במולדת גוועת מוקף בעיכובים, שביתות, השתלטויות וצמצום שעות העבודה?

חמש שנים של חוסר סדר יכולות להפיל מערכת שלמה, אז איך עם מערכת שנלחמת כבר על ידי הכיבוש, הלחץ הכלכלי והמהומות הפוליטיות?

אם לא נתעורר עכשיו, אנו נתעורר לאחר שנים על דור שאינו מחזיק בכלים לידע, ואינו מחזיק בשפת המולדת, ואינו רואה בבית הספר אלא זיכרון רחוק.
קריאת המולדת
הצילו את החינוך... כי הוא הלב הפועם של פלסטין.
הצילו את המורה... כי הוא המוח שלה והמצפון שלה.
הצילו את התלמיד... כי הוא העתיד שלה וחייה.
הצילו את פלסטין... כי היא קמה על ידי ידע לפני כל דבר אחר.

החינוך אינו פריבילגיה שניתן לדחות, ולא סוגיה של מגזר שניתן למשא ומתן עליה.
החינוך הוא הנשק האחרון שלנו, הקרב העמוק שלנו, והסוגיה הקדושה ביותר שלנו.

ואין אומה שנפלה אלא כשכבה אור המורים שלה, ונפל העט שלה, ונפלה לה הגנה על כיסאות הלימוד.

אלוהים, עדות לך... אנו כותבים בדיו השדומה לדם:
הצילו את החינוך לפני שפלסטין תאבד מידי הילדים שלה.