המצב של הפרויקט הישראלי בין זהות הפחד ואשליית הכוח

מאז הרגע הראשון, הפרויקט הישראלי לא התבסס על יסודות טבעיים הדומים להיווצרות מדינות, אלא על מבנה נפשי ופוליטי שעשה את הפחד לחומר יסוד לפני הכוח והצבא. עיצוב החברה קודם למדינה, כי הישראלי לא נולד בתוך מדינה אזרחית, אלא בתוך מצב חירום מתמשך שמתרחב עמו ומעציב את תודעתו. הישות מחנכת אותו על תחושת קיום מתמדת של העולם רודף אותו, שהאויב אורב לו, שההצלה אפשרית רק דרך מכת הצבא. עם הזמן, הפחד הפך ממצב ביטחוני לדוקטרינה פוליטית השולחת את עיצוב הדמות הישראלית ומניעה את החלטתה הקולקטיבית.

וכך, החברה הישראלית מוצאת את עצמה בפני פרדוקס בולט: אומרים לה שהסכנה מגיעה מה"זאב" שמקיף אותה, מהפלסטינים, הלבנונים והסורים, אך בסופו של דבר היא מגלה באיטיות שהסכנה העמוקה ביותר מגיעה מה"רועה" עצמו, מפרויקט ששומר אותה בתוך מעגל של גיוס מתמיד, שמונע ממנה לחיות חיים טבעיים. הישראלי נלחץ לא על ידי שכניו, אלא על ידי פרויקט המוביל אותו ממלחמה אחת לאחרת ומפחיד אותו מהסביבה שלו, כדי שיישאר תלוי במדינה שמצדיקה את קיומה בהמשך הסכסוך.

ואם הסטוריה הרשמית גורסה שה"איומים החיצוניים" עומדים מאחורי מצוקת ישראל, אזי המציאות מגלה ש根ות המשבר ביסוד הפרויקט עצמו, שכן הכיבוש יוצר התנגדות, ההתיישבות מייצרת זעם והתגובות והמלחמות החוזרות לא יוצרות ביטחון אלא מעמיקות את השבריריות. וכך, הישות נשארה עם כוח צבאי מופרז, אך חסרת יכולת להעניק את הביטחון של חיים, שהביטחון המבוסס רק על נשק נשאר ביטחון פחדן.

אך המשבר לא נעצר כאן, שכן הפרויקט הישראלי מתבסס בצורה רחבה על שימוש בשואה - הפשע הנורא שביצעו האירופים נגד היהודים - כדי להצדיק את האלימות המופעלת נגד הפלסטינים, כאילו הביקורת על הכיבוש היא ארכת שנאה שהפעילו הנאצים. כאן, הכאב היהודי האמיתי הופך לכלי פוליטי והטרגדיה של הקורבנות משמשת דרך להסביר פרקטיקות שלא היו קשורות אליהם. היהודים שנהרגו באירופה לא קיבלו שום קשר למדיניות שהכיבוש מפעיל מאז שנת 1948, אך הפרויקט הישראלי מערבב בין הזיכרון המוסרי לבין השימוש התועלתני בו מול העולם.

והמכעיס יותר הוא שהפרויקט הציוני עצמו לא הוקם כדי להגן על היהודים, אלא כחלק מחזון קולוניאלי מערבי שראה ב"הבית הלאומי" הזדמנות להיפטר מהיהודים האירופיים ולהעבירם הרחק מאירופה על ידי כיוונם לפלסטין. המערב - שסטה את היהודים במשך מאות שנים - היה זה שגם קיבל את הרעיון הציוני כי הוא ממלא שתי מטרות: להיפטר מ"השאלה היהודית" באירופה ולטעת ישות המשרתת את האינטרסים האסטרטגיים שלו במזרח. וכך, נפגש פרויקט שמתבסס על סיפור מקראי לא יכול להיות ממומש עם רצון מערבי המנסה לסדר את אוכלוסיותיו על חשבון עם אחר. ובסופו של דבר, היהודים מצאו את עצמם מופרדים לבית שהובטח להם בעוד שנלקח מאנשיו האמיתיים. וכך, היהודים השנואים באירופה הופכים לשנואים גם על ידי אלה שהעבירו אותם לערבים ולמוסלמים.

אמת זו אינה גילוי ערבי בלבד אלא התחזקה על ידי מספר מהוגי הדעות הידועים ביותר בישראל. אבי שליים טוען שהמדינה שהוקמה על כוח הפכה לעבדתו, שהכיבוש לא היה בחירה ביטחונית אלא הכרח פוליטי להשלמת סיפור שלא היה לו שורשים טבעיים. יואל נווה הררי מזהיר מפני חברה המגודלת על פחד עד שהיא הופכת חסרת יכולת לבנות אמון עם עצמה - חברה בה המוסד הצבאי מתפרץ על חשבון האזרחים. ואחד עם עמד על כך מוקדם מאוד שהזנחת האוכלוסייה הפלסטינית מבטלת את היסוד המוסרי של הפרויקט והופכת אותו לישות חרדה, לא משנה עד כמה הייתה עוצמתה.

ויתרה מזאת, מיליוני יהודים שהיגרו מאירופה, רוסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה מצאו את עצמם מאבדים את מולדתם האמיתית לטובת "בית חלופי" המבוסס על הבטחה מקראית יותר מאשר פרויקט פוליטי בר קיימא. ומצחיק הוא שהבית הזה שהוצג להם כתעודת הצלה מכתיב להם לחיות במצב של פחד מתמיד בארץ שהפכה לזירת מלחמה ומאבק שאין לו סוף. וכך, השאלה הקיומית בפני כל ישראלי היא: האם זה שווה את אובדן שורשיהם האמיתיים כדי לחיות במקום שלא מבטיח אלא עוד פחות חרדה? האם יוכל בית המבוסס על שלילת האחר להפוך לבית בטוח?

היום, מצוקת הפרויקט הישראלי מעמיקה עם המשך הכיבוש, ההתיישבות, המצור והסירוב להכיר בזכויות הפלסטיניות הלגיטימיות. מדיניות זו יוצרת את הישות לכוח חסר לגיטימיות ולצבא ללא יציבות ודוחפת אותה לעברי בידוד מוסרי ופוליטי שמתפשט מיום ליום עד שהישות הזו הפכה לניגוד.

ולא תצא ממצוקה זו אלא כאשר תכיר בכך שהביטחון לא מתקבל בדיכוי, שהפחד, המלחמות והפשעים אינם היסוד לבניית החברות ושעתיד האזור לא יתייצב כל עוד הפלסטיני נתפס כאיום ולא כאדם. ההיסטוריה מלמדת שהבתים לא נבנים על אגדות ולא על חירומים ולא על פחד, וכי הרועה שמפחיד את עדרו כדי לשלוט בו הוא הסכנה הגדולה ביותר - ולא הזאב ששמו מעלים כדי להצדיק את קיומם.