רטוריקה ללא מעשה..

בפלסטין, כמו בשאר המזרח, כמעט ואין הפסקה לגלי המאמרים, ההודעות והקריאות ל"רפורמה" ו"שינוי" ו"בנית המדינה" ו"חידוש המחשבה הפוליטית". זרם בלתי פוסק של מילים על הצורך בעדכון החברה, במאבק בשחיתות, בביסוס שלטון החוק, בהפסקת הסכסוך, בהעצמת צעירים ונשים, בשיפור החינוך, ובשחרור הכלכלה מהתלות. ססמאות גדולות, שחוזרות על עצמן מאז תחילת הפרויקט הלאומי המודרני, ומתרבות ככל שהמציאות מתדרדרת.

הפרדוקס הטרגי הוא שהדרישות הללו, למרות המובן מאליו שבהן, כמעט ולא משתנות מזה עשרות שנים, ומסתובבות במעגל חסר סוף. השמות וההקשרים משתנים, אך מהות השיח נשארת משועבדת לאותה שפה: מדינה, דמוקרטיה, שקיפות, צדק חברתי, כבוד אנושי. השאלה החשובה יותר היא: איך נגיע? היא חסרה לגמרי. כאילו המטרות, ברגע שהן מודעות, מחזיקות בכוח קסם להגשמת עצמן.

בפלסטין, דילמה זו מתעצמת בשל הייחודיות הכבדה של הכיבוש והפילוג וסגירת האופק הפוליטי. בין רשות עם סמכויות מוגבלות תחת הכיבוש, לסמכויות המכתיבות את סמכות הנשק, הופך שיח הרפורמה לסוג של רטוריקה יוקרתית, שנצרכת בוועידות ובהודעות, מבלי למצוא את דרכו למבנה הקשיח של השלטון והחברה יחד.

מדי פעם מגיעות אלינו הודעות מעוצבות היטב על "שחרור החברה האזרחית", ו"שיקום המרחב הציבורי", ו"בנית הפיקוח הציבורי". מילים טהורות בשפה, חדות בנימה, אך הן עדיין נמצאות באוויר. אין שיחה רצינית על כלים ארגוניים, לא על יחסי הכוחות, ולא על עלות העימות עם מערכת האינטרסים העמוקה שהתפתחה במשך שנים רבות של כלכלה של רווח פוליטי, ותעסוקה, וסיוע, ופוליטיקה של סוכנויות.

הפילוג הפלסטיני, במהותו, אינו רק מאבק על הלגיטימציה הפוליטית, אלא הוא גם ביטוי לכישלון מבני בבניית חברה של פרטיים, עצמאית בבחירותיה, ומסוגלת לה Holding authorities accountable. לא אנחנו חברה קולקטיבית מאוחדת סביב פרויקט לאומי כולל, ולא אנחנו חברה של פרטיים חופשיים במשמעות המודרנית. אנחנו באזור אפור: קבוצות פוליטיות סגורות, ואנשים מבודדים, וחברה אזרחית המוקפת במימון מותנה, ובקווים אדומים, ובחישובים ביטחוניים.

ועם היעדר כלים לשינוי ממשי, עולה לשיא הפתרון המוכן: "אנחנו רוצים מדינה אזרחית". ביטוי נכון במהותו, אך הוא הופך בהקשר הפלסטיני לססמא מרווחת, שאינה עונה על השאלה של השלטון הממשי: מי מחזיק בהחלטה? מי מחזיק בנשק? מי מחזיק בכסף? מי מחזיק בכוח להחיל את החוק? כי מדינה אזרחית אינה נבנית במשאלות, אלא על ידי פירוק מערכות הכוח שאינן ניתנות לביקורת, והגדרת מחדש את הקשר בין הפוליטי, לביטחוני ולכלכלי, וזהו מה שלא מדברים עליו.
המסוכן יותר הוא שהחלל النات 淮 ברגע כישלון הפרויקט של המדינה המודרנית אינו נשאר חינם. במהרה ממלאות אותו צורות חלופיות של שבטיות: פלגיה, אזרחית, משפחתית, אידיאולוגית, ואפילו לעיתים דתית סגורה. וכאן מתבצעת אחת סתירה קטלנית: אנחנו מעלים ססמאות של מודרניזציה, בזמן שחיינו היומיים מנוהלים לפי ההיגיון של מהות שלפני המדינה.

פלסטין היום לא סובלת ממחסור במודעות, אלא סובלת מעודף במודעות משותקת. אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים: חופש, צדק, ריבונות, כבוד. אבל עדיין לא הצלחנו לייצר את המבנה הארגוני והחברתי המסוגל לתרגם מודעות זו לכוח שינוי. בין הכיבוש שמעכב את הפוליטיקה, לפילוג שמחריב את אחדות החברה, ולכלכלה שמחדשת את התלות, מתפורר המשמעות של הרפורמה עצמה.

השאלה האמיתית איננה: מה אנחנו רוצים? אלא: איך אנחנו משנים? ובאילו כלים? על חשבון מי? ללא תשובה אמיצה על שאלות אלו, יישארו הרפורמות בפלסטין, כמו בשאר המקומות, שיח מוסרי יפה… נדחה לזמן בלתי ידוע.