צדק עיוור מול פלסטין... רואה מול אמריקה וישראל

בעולם שמרים סיסמאות של צדק וזכויות אדם בבוקר ולאחר מכן מוריד את תריסי השתיקה על פשעים בערב, נראה שמאזן החוק הבינלאומי תוכנן כך שייפגע בכל פעם שנוכחות אמריקאית קיימת או שישראל מופיעה כחלק בכל סכסוך.
עולם ששומע סיפור של חייל ישראלי שנשבה מתוך טנק חמוש, בזמן שהוא לא מתייחס לעשרות שבויים פלסטינים ולא לילד המוסר מחיק אביו ללא האשמה או שמספק את ביתו ומתמוטט תחת הריסות. עולם שרואה פצצות נופלות על עזה מדי יום כמו גשם, אך הוא רואה את הקורבנות רק כאשר אזכור השמות שלהם משרת סיפור פוליטי מפלג.

ישראל ממשיכה להפציץ את לבנון על אף שהיא ממשיכה לכבוש שטחים לבנוניים ידועים ומונעת מהמחתרת להתכונן להגן על מולדת מאוימת, ובכל זאת הקהילה הבינלאומית מתייחסת להקרבה כמוה כפלה שתמיד נדרשת לשלוט בעצמה, בעוד שלטוח יש את הזכות להגיב ולהתגונן ולהצדיק את עצמו. בסוריה מחזיק הכיבוש באדמה זה עשרות שנים ומוסיף אליה אדמות והתקפות חדשות כאשר הוא רוצה, בזמן שהעולם מסתפק במעקב. תדמיינו אם היה יורד טיל מסוריה בתגובה על התקפה מתמשכת, הקולות המתרקמים בדרישה ל"חיסול דמשק" היו מרימים דרישה תחת דגל ההגנה על עצמה. איזה צדק זה שמשתנה לפי זהות הקורבן ולא לפי החוק?

ובעזה נמשך המצור וההפגזות כבר שנים רבות, נדרש מהפלסטינים לקבל חיים זמניים ללא מדינה, בלי אופק, בלי כבוד, וכשניסו להגיב למכונה הצבאית נחשבים ללוחמים, בעוד מדינת הכיבוש זוכה לחסינות פוליטית מוכנה לא משנה מה תעשה.

ברקע התמונה, כפי שציינו, עומד תיק השבויים הפלסטינים כהוכחה הבולטת ביותר לכפל השיח הבינלאומי. כל העולם מדבר על שבויים ישראלים - רובם חיילים שנשבו בתוך רכבים צבאיים - בעוד מאחורי רעש זה מתקללים יותר מעשרת אלפים שבויים פלסטינים, רבים מהם ללא משפט, ורבים בהחזקת בידוד בתנאים שתיעדו ארגוני זכויות אדם כה כוללים עינויים, חסר אוכל, ניתוק גפים, הפלות והפרות חמורות, ובכל זאת שמותיהם לא נזכרים בכנסים בינלאומיים ולא מוצגות תמונותיהם בעדכוני החדשות. הכאב הפלסטיני - שוב - לא נחשב לשימוש במדיה.

ומה לגבי נציגים מערביים? הם לא מופיעים באף נאום מבלי לחזור לדבר על שבויים ישראלים כיוון אוותם הסיבה המרכזית למלחמה, וקישרו את ההכרה במדינת פלסטין לשחרורם, וקישרו את הכניסה לעזרה הומניטרית לעזה עם שובם. וכשחזרו לא השתנה דבר, הושמעה תירוץ אחר כאשר דיברו על "שינוי תכניות הלימוד" ואז עברו לדרישה "לפירוק הנשק של ההתנגדות" ו"רפורמה" והפכו התירוצים... אך הלוגיקה נשארה כפי שהיא.

ובזמן כל ההטייה הבינלאומית, השתיקה הערבית נשארה אחת מהאלמנטים הקשים ביותר בסצנה. נשיאים ומלכים ערבים בחרו בבריחה האישית ודמויות בולטות בחרו להעמיד את קיומם הפוליטי מעל כבוד עמי, והקשרו את החלטותיהם בוושינגטון במקום להיות תמיכה לעניינם המרכזי, רואים את ההרס והחורבן ואי הצדק אבל הם מעדיפים חישובים צרים על פני עמידה מוסרית, ובדרך כלל המדינות הללו הופכות לכלי לחץ על הקורבן במקום להיות תומכים בו.

השתיקה הזו מאריכה את תקופת האפלה ודוחפת את המדוכא להילחם לבד ומעניקה לעושק תחושה שכל האזור עומד מאחוריו ואיננו מעז להתנגד.

ועדיין... למרות כל העוול וההטייה, קול המדוכא נוכח ויוצא מתוך הריסות, עדות שאי אפשר למחוק. האמת – לא משנה איך היא תסונן – לא מתה, והעמים – לא משנה מה הכוח העמיד עליהם – יודעים איך לקום ויודעים איך לשמור על זכרון הצדק כשכל העולם שוכח מהי.