הכלכלה המתקרבת...

אי אפשר להמשיך להתייחס למציאות הכלכלית הפלסטינית במנטליות של יומניים או בהיגיון של משככי כאבים המאריכים את משך המשבר מבלי שיסיימו אותו. התמונה הכלכלית, כמו גם החברתית והפוליטית, עומדת היום בצומת היסטורי חד: מלחמה מתמשכת, מצור מחניק, הרס התשתיות, שינוי רדיקלי בשוק העבודה, והתרחבות חסרת תקדים במעגלי העוני והאבטלה, במיוחד בעזה המתמודדת עם אסון אנושי וכלכלי מורכב.

ובכל זאת, למרות האפלה של הרגע, בניית הכלכלה הפלסטינית אינה מותרות ולא נאום רגשי, אלא הכרח קיומי החורג מעבר לשפת סיסמאות כדי לעבור לתכנון רציני, דמיון נועז, ועיצוב חזון לאומי מתואם שמחדש את תפקיד הכלכלה בהגנה על החברה ובניית עתידה.

הצעד הראשון בדרך להנאה הוא המעבר מניתוח משברים למלאכת יצירת אסטרטגיות. אי אפשר לבנות כלכלה قوية מבלי שהגדרה ברורה של התפקיד שאנו רוצים לפלסטין לשחק באזור, ולא מבלי שיש מפה מפורטת המגדירה את הסקטורים בעלי העדיפות ותכנית פעולה מדידה ונכונה, ומספקת את הכלים הנדרשים להגשמתם. לא די לדבר על השקעות כדי למשוך משקיעים; השקעה מגיעה כאשר העולם רואה חזון ברור, יציבות מוסדית, מוכנות לביצוע, ויכולת להפוך משאבים מוגבלים להזדמנויות.

וכאן עולה השאלה החשובה: איזו כלכלה אנו רוצים?

האם אנו רוצים כלכלה שמחדש את עצמה במעגלי ההבנה, או כלכלה חדשה המבוססת על טכנולוגיה דיגיטלית, אינטליגנציה מלאכותית, תכנות, אנרגיה מתחדשת, ותשתיות חכמות?

האם אנו רוצים תעשייה מסורתית הצורכת את מה שנשאר מכוחנו, או תעשייה מודרנית המבוססת על חדשנות, הייצור המדויק, ומוצרים בעלי ערך גבוה?
ואיזו היא מעמד החקלאות הפלסטינית בעולם שבו טכנולוגית החקלאות היא תנאי להישרדות ולא מותרות? האם יתכן שענף החקלאות שלנו ימשיך בשיטות החוזרות על עצמן במשך חצי יובל, בעודם מדינות קטנות כמו מדינות צפון אירופה הפכו את החקלאות המתקדמת למוקד לייצוא ידע ומוצרים כאחד?

אותו הדבר חל על השירותים, הכלכלה היצירתית, התקשורת והפקת תוכן, וההנדסה והעיצוב, כולם סקטורים שיכולים להוות מנוף אמיתי אם ייכללו בחזון כלכלי כולל. השאלה אינה מה יש לנו היום? אלא מה אנו יכולים לייצר אם ניצור מודל כלכלי חדש שישחרר את הכוחות הפלסטיניים בתוך המולדת והגולה?
ולב לב הדבר הזה הם הממשלתיות. מי אחראי על התכנון? כיצד נוודא שהביצוע יתממש? וכיצד נימנע מחזרת הניסיונות שנשארו מקובלים בדו