אחדות... לא נשענת על רמאות

בעוד ישראל הרשמית משנה את מדיניותה מניהול הסכסוך עם העם הפלסטיני ועניינו להכרעה באמצעות גירוש, השמדה ודיכוי יומיומי, פועל כאן "זרם" פוליטי במטרה לקחת חלק בממשלות ישראליות שתומכות במדיניות הללו ומבצעות אותה. משמעות הדבר היא שיש יחס הפוך בין הרעיון שמקדם חלק מהאנשים כ"גישה חדשה", לבין מהות ישראל כמדינה וכעם בשלב זה. עמידה נגד הזמן ונגד ההיגיון הפוליטי הפשוט, ונגד העובדות על הקרקע, משמעה שאו שאתה מוקדם לתקופתך רואה כמו זרחן היממה מה שאנחנו לא רואים, או שאתה מחזיק ב"כוח" שיגרום למצב הקולוניאלי הנוכחי להתבייש למולך ויהיה כפוף להחזרת זכויות עמך ללא תנאים. וניתן, בכיוון ההפוך לחלוטין, ליישם עליך שמות ופסקי דין רבים המהווים את נטייה זו למקורותיה, וזה מה שאני מעריך.

חשוב במידה רבה שננסה לתפוס את הרגע הפוליטי בישראל כדי לקרוא בתבונה את הנטייה של "הזרם" המוזכר להשתלב במערכת אפרטהייד ברורה וקולוניאליזם שלם. כדי להבין מדוע חלק רוצים - למשל מנצור עבאס - להיות חלק מהפאשיזם היהודי המפעיל את פאשיזם לא רק בעזה ובגדה, אלא בנגב שם רוב הבוחרים הערבים נתנו את קולותיהם ל"הרשימה המאוחדת" בבחירות האחרונות. האם גישתו הצילה את הכפרים שנהרסו או את תושביהם מהפזורה, או האם בתי המשפט שינו את החלטותיהם בתיקים מתלים בין הממשלה הפאשיסטית לזרועותיה לבין תושבי הנגב? כדי לומר, שכל "המערכת" הקטנה ביותר מהוועדה הפרלמנטרית הקטנה ביותר ועד לבית המשפט העליון, תוך כדי הממשלה וזרועות הביטחון, מנהלת את הסכסוך עם הפלסטינים על כל השטח בין הים לנהר להכרעה בכל דרך אפשרית, ובין השאר החוק ומערכת המשפט והנאום והמדיניות וכדומה. הממשלה הישראלית המגלמת את הגישה הזו אינה מסתירה זאת בשום אופן. זהו הפרויקט שלה שהיא מיישמת בכל הרמות כולל שינוי טבע השלטון כי היא שואפת למימוש מול כל הפלסטינים.

המערכת הישראלית עם ממשלה ועם אופוזיציה נמצאת בנקודה היסטורית שאינה מסווגת את הפלסטינים הנמצאים ממילא במטרותיה בין זה בשביל וזה נגדנו. היא לא מבדילה ביניהם אלא למטרות טקטיות בזמן שהיא מצליחה יותר ויותר. לא מעניינות אותה ההבחנות ביניהם אלא במידת שההבחנות האלה משרתות את הפרויקט הגדול שלה. מכאן גידולה ודאגתה ל"הגישה החדשה", מכאן הטרור המשטרתי, מכאן האיום בדיכוי המצביעים הערבים, מכאן האיום במכירת רשימות ערביות וכדומה. ובמישור אחר, התקשורת, התעמולה והייצוגים מול דעת הקהל העולמית, היא זקוקה בדחיפות לשדר את תדמיתיה כמדינה המפעילה השמדה ומבצעת פשעי מלחמה, דרך הקפטן אלא או יוסף חדד, ו"הגישה החדשה". כל אלה משרתים את שיקום התמונה שצבעה בצבעי השמדה והרס. ואין הבדל בין השפעה ערבית בממשלת השמדה וגירוש לבין השפעת יוסף חדד בנפש הערבית, ולאו דווקא המוגדרת פוליטית ומוכנסת לרוח עמה ועניינו.

איני חושב שהצדדים של "הגישה החדשה" והצדדים של מסע "הטחינה" הם אנשים במקומות נוחות כלפי עמהם בנגב או כלפי האנשים הנפגעים מאלימות ופשע מאורגן, או כך הם חושבים. הם כמו הערבים שניכנסו לפרויקט "השלום הכלכלי" או שרות את מכונת המלחמה הישראלית דרך פרויקט "שלום אברהם". הם הד לארבית "זרם" ועומד "איסלמי" באזור שלהם שחושבים שהם מרוויחים ושזכייתם תגדל. הם ינצחו בכל דבר אם יסובבו גבם לפלסטין ועמה. הם השתקפות מקומית לזרם באזור שמחפש רווח גם אם הוא טבוע בדם של בני פלסטין או סודן או לבנון. בנקודה הזו אני חייב להבחין בין "הזרם" הזה שמפר את כבוד ההגינות והכבוד האישי והמוסרי, לבין האנשים הממתינים לפתרון ולהחזרת זכויות עמהם, אך משתתפים בעבודה כאן או בתפקיד שם כדי להתקיים ולהחזיק מעמד. יש הבדל מהותי בין הפעולה האנושית בניהול המצב והשגת יכולת בתנאי אפרטהייד וכיבוש, לבין "זרם" שרוצה לעלות על הגל הזה ולהשתלב לחלוטין בפרויקטים שמטרתם היא העם הפלסטיני - גם בנגב - וזכויותיו ועניינו. וייתכן שהדבר הברור ביותר שמעיד על ההבדל הזה הוא המעורבות של בעלי "הזרם" הזה בהתקפה על כל מה שמאחד ומאחד את הכוח הפוליטי והמוסרי בזמן שהאנשים - אנשים רגילים ממשיכים את חייהם ואת הישגיהם מבלי לתקוף ולערוך מסעות בחירות מרובי רעל - לא נגד בן גביר וסמוטריץ' ומה שהם מייצגים אלא נגד מנהיגי המפלגות הערביות האחרות. ומעניין שמנצור עבאס וחבורתו לא עשו מאז הבחירות האחרונות אלא לבנות "נאום" ו"הצדקות" כדי לכסות על סירובם לרעיון "הרשימה המשותפת"!

עמנו הביע בסדרה של סקרים, ובסקר האחרון שפורסמו תוצאותיו בתחילת השבוע שעבר, את רצונו לראות רשימה משותפת. אחוז התומכים ברעיון של מסגרת כזו, ולא למטרות הבחירות בלבד, היה גבוה מכדי שמישהו, לא משנה כמה הוא משכיל, יכול לברוח ממנה. רוב מוחץ רוצה לראות רשימה משותפת. וזה עניין מובן וטבעי לנוכח המראות המגיעות מעזה ומגדה ומהנגב. אנשים רוצים לעזור ולהתאגד ולאחד את הכוחות כתוצאה הכרחית בזמן השמדה. רק "המשוגעים" כמו מנצור עבאס מסרבים לכך. ואני בעד להמשיך באפשרות הזו עד סופה, כי היא תנצח עם "הזרם" ומנצור עבאס או בלעדיהם. כן, האפשרות הקולקטיבית הזו תנצח גם בלי מנצור עבאס. כי הבחירות הללו אינן דומות לאלה שהיו לפניהן ועמנו נמצא בנקודת זמן ופוליטיקה אחרי הנכבה השנייה.

בשנת 1987 נפלט חבר הכנסת המנוח מוחמד ותד, חבר הכנסת מהמפד"ל במשך שתי כהונות מלאות ממפלגתו והצטרף ל"החזית" במחאה על סירוב מזכיר מפלגתו אז, אליעזר גרנות, להציע להסכם ולשלום שהציע יועצו של יאסר ערפאת המנוח, בסאם אבו שריף, בטענה שהוא אינו רציני. במהלך דומה, חבר הכנסת מהמפלגה העבודה אז, עבד אלוהאב דראושה פרש מהמפלגה והקים את המפלגה הדמוקרטית הערבית, במחאה על מדיניות יציע יצר קו המשטר לשימוש בפלישה הראשונה בברזל ואש. מה שעומד מאחורי ההטיה של שני החברים דראושה ותד לעמיהם לא מגיע כלל למדרגת השמדה, גירוש ועקירה כפי שאנחנו עדים לה עכשיו. בעוד מנצור עבאס, למרות הנכבה השנייה המתרחשת עכשיו בנגב כמו בעזה ובגדה רוצה למשוך את הקהילה שלו לחיק המתחייבים בהם, עובדים שאין להם שם, זהות או השתייכות.

אחדות בתנאים שלנו היא מטרה ולא רק אמצעי, אך לא יכולה כל "אחדות" להשקיף ולעמוד על רמאות.