מה בין הכרזת המדינה הפלסטינית 1988 לבין واقعדי היום
מאמרים

מה בין הכרזת המדינה הפלסטינית 1988 לבין واقعדי היום

ביום הזה בשנת 1988 הכריז הנשיא המנוח אבו עמר בתאגיד הלאומי בבלגיה על מסמך ההכרזה על עצמאות מדינת פלסטין על אדמות פלסטין עם הכרה ומחויבות לכל החלטות הלגיטימציה הבינלאומית, ובכך עברנו מהלגיטימציה המהפכנית וההיסטורית ללגיטימציה הבינלאומית ומגישה של שחרור במאבק מזוין להסתמכות על משא ומתן ופתרון פוליטי.
אז פתחה וושינגטון ערוץ תקשורת ישיר עם הפלסטינים בתוניס, אך היא סירבה שהמשלחת הפלסטינית תהיה תחת כותרת או מייצגת את מדינת פלסטין אלא הסכימה לנהל משא ומתן עם אש"ף שהאשימה אותו בטרור ואילו הארגון היווה תנועת שחרור לאומית כאשר הוא ניהל את העבודה הפידאית בפלסטין ומחוץ לה!
כאשר התקיים כנס מדריד 1991 גם שם סורבה הצגת משלחת המייצגת את מדינת פלסטין והסכימו אחרי הססנות להגעה של משלחת המייצגת את הארגון מתוך השטחים הכבושים. ובאוסלו, נערך המשא ומתן בין ישראל לארגון ובין אם זה היה החתימה על ההסכם בוושינגטון בין הצדדים, עד למסמך ההכרה ההדדית שנאמר בו, כי אש"ף יכיר במדינת ישראל בתמורה להכרה זו במדינת אש"ף כמייצג את הפלסטינים ולא כהכרעה בין מדינה למדינה.
בהסכמות האוסלו לא הופיעה המילה מדינה פלסטינית או השטחים הפלסטיניים הכבושים, אפילו הבסיס שעליו הוסכם לא היה כל החלטות הלגיטימציה הבינלאומית כמו שאש"ף דרש והדיח אלא רק שתי החלטות מועצת הביטחון שאינן מחייבות 242 ו-338 כדי להימנע מהחלטת החלוקה 181 וההחלטה על חזרת הפליטים 194.
כאשר התקרבה סיום השלב המעבר של הסכם אוסלו במאי 1999 כאשר הייתה צפויה להתחיל משא ומתן על ענייני מצבו הסופי, וישראל התחמקה מהמשא ומתן, רמז אבו עמר והתקשר עם מספר מדינות על כוונתו להכריז חד צדדית על הקמת מדינת פלסטין בגבולות 1967, אך וושינגטון איימה על אבו עמר במקרה שהוא יחליט על כך להפעלת עונשים קשים כולל גמר קיום הרשות הפלסטינית, כמו כן היא ביקשה ממדינות ערביות ובעיקר ממצרים ללחוץ על אבו עמר, ובאמת מצרים איימה דרך שיחה טלפונית חריפה בין הנשיא מובארק ואבו עמר שהיא לא תכיר במדינת פלסטין אם תוכרז חד צדדית!
וושינגטון קיבלה הכרה באש"ף שבו סיווגה אמריקנית כארגון טרור ופתחה לה משרדים שם ומתקשרת עם מנהיגים שלה, עד שנשיא אבו עמר ביקר בבית הלבן מספר פעמים ונפגש עם נשיאים אמריקניים, כך גם עשה הנשיא אבו מאזן, אך היא מסרבת להכיר במדינה פלסטינית על אף שעל חצי דונם משטח פלסטין בכל אופן גם כשהיא נתונה בכיבוש וללא נשק! והסיבה העיקרית מאחורי הסירוב הזה היא חוסר ההכרה באם הגדה המערבית ורצועת עזה הם שטחים כבושים אלא התייחסו אליהם כשטרות נתונות למחלוקות.
והיום, לאחר 37 שנה מהכרזת העצמאות, ניתן לפרש את ההתנהגות הישראלית בגדה ואת ההתנהגות האמריקאית ברצועה והסירוב להכיר במדינה הפלסטינית משום ששתי המדינות ומאז כנס מדריד 1991 ואז אוסלו 1993 לא רואות את רצועת עזה והגדה כשטחים פלסטיניים כבושים אלא כשכרים מתועדים במחלוקות, דבר שקידם את ישראל להמשיך את ההתנחלות עד שנשירה את הגדה כיהודה ושומרון ושהיא חלק מאדמת ישראל ותחילת צירופה, כמו כן גם מה שגרם לטראמפ לחשוב על גירוש תושבי הרצועה ולהפכה לאתר נופש ולתפוס ידה במערכת ברצועה בהסכמה ישראלית, משום שזו עבורה אדמה ללא בעלים ומתועדת במחלוקות.
אחרים עשויים לטעון כי טראמפ הכריז על סירובו לצירוף ישראל לגדה, וזה נכון, אך במקביל הוא אינו מכיר במדינה פלסטינית בגדה ולא אמר שהגדה היא אדמה פלסטינית כבושה והיה לו עובר להכיר בירושלים כבירה של ישראל והעביר את המשרד האמריקאי אליה, אלא הוא עדיין מתייחס לגדה ורצועת עזה כאדמה מתועדת במחלוקות.
כמו כן ייתכן שמישהו יגיד כי כמה החלטות בינלאומיות מכירות בגדה ובירושלים וברצועה כשטחים כבושים, כמו שהכירה האסיפה הכללית של האומות המאוחדות בפלסטין כמדינה משקיפה בשנת 2012, ולאחר מכן הכרה בכח של 160 במדינת פלסטין.
למרות החשיבות של החלטות אלה וההכנות שלהן, אין שום החלטה בינלאומית מחייבת והן נשארות קרובות להמלצות, ומכיוון שכיום ובמצב של ההגמוניה האמריקאית, הלגיטימציה הבינלאומית לא נותרה שונה לחזרת זכויות בעלי מיכנסיה ושהיא אף הסתלקה מהיכולת שלה לפתור את הקונפליקטים בדרכים שלום, אלא הכוח והאינטרסים הבינלאומיים גוברים על הלגיטימציה הבינלאומית, ובכל זאת, הזכות של העם הפלסטיני לא תאבד והעולם פועל לטובתנו, כמו כן שהכוח ומאזניו אינם קבועים, והקלפים החזקים ביותר שיש לעם הפלסטיני הם עמידותו והקפיצות שלו במולדתו שם מספר הפלסטינים חוצה את מספר היהודים מה שמוביל את מדינת הישות בפני שני אפשרויות: אחת מהם היא התפרקות מהם שמוביל למדינה פלסטינית, או התאגדות וכיבוש דבר שואל את המדינה את זהותה היהודית והופך אותה למדינה גזענית, ואפילו יוזמת טראמפ לא תפתור את הבעיות ולא תעשה שלום לא בעזה ולאפלסטין ולא במזרח התיכון.

מאמר זה מבטא את דעתו של מחברו ואינו משקף בהכרח את דעתה של סוכנות חדשות צדא.