הפוקוס משתנה... פלסטין בין הטרגדיה לבין הפוליטיקה הבינלאומית

הבעיה הפלסטינית אינה סובלת מעמימות ואינה זקוקה לנאומים חוזרים כדי להבהיר אותה, היא פשוטו כמשמעה בעיה של עם שנשלל ממנו זכותו הטבעית לחיים על אדמתו והסבל שלו הוסב לחומר לסחר פוליטי ולאנחות בינלאומיות. אף על פי שברור מכל מבחינה מוסרית ומשפטית, העולם ממשיך להתייחס אליה כאילו היא סכסוך צדדי שניתן לעצבו בהתאם לאינטרס או למצב רוח פוליטי, בעוד שסבלם של הפלסטינים בשטח מתעצם תחת שתיקה פוליטית בינלאומית עם סטנדרטים כפולים.

היום, עם חזרתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן, מתחדשות ניסיונות לעצב מחדש את התמונה הפלסטינית במסגרות חדשות-ישנות, כך שגר במקום לדבר על סיום הכיבוש, מדברים על סיום ההתנגדות, ובמקום להכיר בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, שיחה על "שלום" מותנה ו"יציבות" חסרת צדק ו"כוחות בינלאומיים" שמתוארים כאלה שצריכים להיות תחליף לרצון העמים.

האמת היא שהבעיה הפלסטינית לא הייתה מעולם חידה שזקוקה לתוכניות מורכבות או לעסקאות פוליטיות, הפתרון ברור ופשוט: הכרה במדינה פלסטינית עצמאית על גבולות 1967 עם בירתה ירושלים המזרחית. הכרה זו לבדה יכולה לסיים את מצב הסכסוך הנמשך למעלה משבעה עשורים ולסגור את התיקים של ביטחון, נשק, תכניות ועצורים, כי מדינה חופשית איננה זקוקה להתנגדות אלא לפיתוח וליציבות.

אך העולם בכל מוסדותיו ומעמדיו נוקט בדו-פרצופיות בוטה בהתקשרות שלו עם הטרגדיה הפלסטינית. כאשר נהרגים או נלכדים מספר מוגבל של ישראלים, בירות המערב מזעיקות את כל מכשיריה, נערכות ישיבות חירום, מופעלות מסעות סולידריות ונפתחות המעברים בפני טכנולוגיות ואמצעים צבאיים והומניטריים חדישים בחיפוש אחר פחות מעשרה גופות, ומשתתפות בכך מדינות וצבאות, מוקצות סכומים ומטוסים מצוידים במכשירים מתקדמים מופעלים בתמונה שמציגה כיצד "האנושיות" מנוהלת לפי גיאוגרפיה והשתייכות ולא לפי ערכים ועקרונות.

מנגד, כאשר נאבדים שלמים בשכונות בעזה ונשארות גופות של ילדים ונשים פלסטיניות מתחת להריסות, הגוף של השהידים המוחזקים בקברי המספרים מזה ארבעה עשורים, העולם שותק כאילו לא היה כלום, לא הצלה ולא אמצעים לחיפוש, לא ישיבות חירום במועצת הביטחון, רק שתיקה כבדה בה מקוטעים הצהרות חוזרות על "דאגה" ו"קריאה לרגיעה", מילים ריקות שאינן משמשות דבר בכל הנוגע לצדק.
והסצנה מגיעה לשיאה כאשר מושקעים מאמצים בינלאומיים עצומים לשחזר כמה גופות ישראליות בעוד שנשארות עשרות אלפי גופות של פלסטינים מתחת להריסות מבלי שהמשפחות שלהם יינתן את הזכות להיפרד האחרון, ובזמן שהמעצמות הגדולות פועלות למען עשרים עצורים ישראלים, מתעלמות מעשרת אלפים עצורים פלסטינים שיושבים בכלאי הכיבוש סובלים מעינויים, בידוד, רדיפות גופניות ואונס, אז אנחנו מבינים שאנחנו בפני מערכת עולמית שאיבדה את מצפן החברתי שלה, ובפני אנושיות שנמדדת לפי מידות הכוח ולא לפי קריטריונים של צדק.

מה שנשיא טראמפ מציע היום איננו חזון חדש לשלום אלא עיצוב מחדש של הסכסוך לפי המושג הישראלי: "ביטחון מול כניעה". תוכניתו מוגשת כמסגרת היסטורית אך במציאות היא צביעת כיבוש פוליטי והתעלמות מוחלטת מזכויות הפלסטינים שאושרו על ידי החוק הבינלאומי, אין אזכור של זכות השיבה, לא של ריבונות אמיתית ולא אפילו גבולות ברורים למדינת פלסטין, כל מה שיש היא "סידורים" ביטחוניים זמניים שמחדשים את אותה מציאות בכלים חדשים.

בהקשר הזה, מגיעה טיוטת הצעת החלטת מועצת הביטחון הבינלאומיתלגבי כוח היציבות בעזה, אשר עדיין נתונה למו"מ, הטיוטה מציעה להקים מועצה לשלום וגורמי ביצוע וכוח יציבות בינלאומי זמני לניהול ענייני עזה, לפקח על הפסקת אש ושיקום ולתאם סיוע הומניטרי על הנייר נראה שההחלטה היא צעד לסיום המשבר ההומניטרי ולחיזוק הביטחון אך היא מספקת פיקוח רחב למדינות המשתתפות על ניהול עזה ומציבה את הרשות הפלסטינית במצב של סמכויות מוגבלות עם מיקוד על פירוק הנשק ושליטה על ההתנגדות מבלי לטפל בשורשי הכיבוש ובזכויות הפלסטינים.

מנקודת מבט פלסטינית, ההחלטה הזו מהווה סכנה על הריבונות והיכולת לנהל את ענייני החבל לכן חשוב לנהל מו"מ על תיקונים מהותיים לפני שהיא תעבור או להשתמש בכלי לחצים כמו וטו מכמה מדינות בעלות חברות קבועות כדי להבטיח הגנה על הזכויות הפלסטיניות תוך כדי דאגה שלא תופר האספקה ההומניטרית ולא תיפסק הפסקת האש.

הפרוייקט הזה מבהיר שוב כיצד לפעמים מנסה הקהילה הבינלאומית לחבל בהצעות לפתרונות יסודיים לבעיה הפלסטינית ולשאיר את הפלסטינים תחת תנאי חיים קשים, בעוד שמושקעים מאמצים גדולים לניהול המשבר בהתאם לאינטרסים של הכוחות הגדולים, ובסופו של דבר ההכרה במדינת פלסטין ובסיברות מלאה על אדמותיה היא הפתרון האמיתי, ומה שמעבר לכך כל ההחלטות והצעדים הם רק ניהול משבר זמני ללא שלום קבוע ולא צדק אמיתי.