ממנדני המהפכני

ניצחונו של זהראן ממנדני על ראשות עיריית ניו יורק לא היה אירוע בחירות חולף, אלא שינוי תרבותי ופוליטי שחצה גבולות את העיר האמריקאית אל הרחובות של פלסטין ומחנותיה הווירטואליים ברשתות החברתיות. הצעיר שנולד להורים מהגרים עם שורשים הודים ואוגנדים הצליח לנצח את הכסף על ידי תודעה, ולהוכיח כי הפוליטיקה יכולה לחזור להיות אנושית, קרובה לאנשים, ומייצגת את חלומותיהם ולא את חשבונות המממנים. ברגע שבו אכזבת הצעירים משתוללת מהמשמעות של השתתפות הציבור, ניצחונו הגיע כרגע של תקווה חדשה; שכן רבים מהפלסטינים ראו בו דגם לדור שאינו נכנע, אלא עושה את דרכו בנחישות ובתודעה.

זהראן, השייך לזרם הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, יצר יחד עם בת זוגו ראמה דוג'י סיפור הצלחה נדיר בנוף האמריקאי העמוס באינטרסים והשפעה. בזמן שהוא ניהל את הקמפיין בבחינות שדה ובתקשורת ישירה עם הציבור, ראמה – הבמאית המוכשרת – תיעדה את המסע הזה והפכה אותו לסיפור אנושי מרגש, המשלב בין honesty לפשטות וחלום. היא שיחקה תפקיד סמוי אך מכריע, שכן היא עיצבה מחדש את תמונת בעלה בעיני הציבור לא כפוליטיקאי מסורתי, אלא כאדם הרואה בפוליטיקה אמצעי לשרת את הציבור ולא לשלוט עליו. ראמה הפכה לחלק מהסיפור, סמל לשותפות החורגת מהאהבה והופכת לפרויקט משותף של צדק וכבוד.

מה שעשה את ממנדני לתופעה יוצאת דופן הוא שהוא הגדיר מחדש את הקשר בין פוליטיקה לאנשים. הוא לא נכנס למרוץ עם מימון גדול או קמפיינים פרסומיים רועשים, אלא בפשטות של השטח ובת אמת המילה. הוא דפק על דלתות העניים, ישב בבתי קפה קטנים, הקשיב לסיפורים שאף אחד לא שומע, וצייר מהם את התוכנית המפלגתית שלו. הוא דיבר על שכירות, תחבורה ציבורית, חינוך, צדק מגורי, ועניינים יומיומיים של אנשים שנדחים לעתים קרובות על סדר היום של פוליטיקאים. כך הוא הקים תודעה קולקטיבית שגרמה לאנשים להרגיש שהם חלק מהקמפיין, ולא סתם מצביעים. ניצחונו כנגד מכונת הכסף הפוליטי היה כהחזרת הרוח הדמוקרטית שנעדרת מנהור מאז.

בפלסטין, הפך ניצחון זה לשיחה רחבה בין צעירים ברשתות החברתיות. לא ראו בממנדני רק פוליטיקאי פרוגרסיבי, אלא כסמל לדור המאמין בצדק ומסרב להיכנע. הדפים הפלסטיניים התמלאו בתמונותיו, תגובותיו וברקעים מדבריו, והחלו ההשוואות בינו לבין המציאות המקומית: מדוע אין לנו פוליטיקאים שנראים כמוהו? איך ניתן להפוך את התודעה לכלי פעולה אמיתי? נראה כאילו ניצחונו העיר בהם רגש שקיים עמוק בתודעה, כי הצלחה אפשרית גם בסביבות הקשות ביותר, ושינוי אינו זקוק להשפעה אלא לאמונה ולנחישות. הייתה זו השראה מיוחדת לדור הפלסטיני.

הכי מרגש הוא שזהראן עצמו לא הסתיר את עניינו בסוגיה הפלסטינית, אלא דיבר בגלוי על זכויות העם הפלסטיני ודחה דיכוי ואפליה, מה שהפך אותו לקרוב יותר ללבבות הפלסטינים שראו בו פניו חדשות של הפוליטיקה האמריקאית שאינה כפופה לדיבור המסורתי. לא היה זה ניצחון סתם של אדם מהגרים, אלא ניצחון לערכי צדק וחירות שחוצים גבולות, ומספקים מזהות אנושית גשר בין העמים.

בתוך תמונה עולמית המתרקבת, ניצחונו של ממנדני ובת זוגו ראמה הגיע כתזכורת שהערכים אינם מתים, ושמילה כנה יכולה להביס מיליארדים, ושהפוליטיקה עדיין יכולה להיות פעולה מוסרית אנושית. וזה מדהים שההשראה הזו לא נעצרה בגבולות ניו יורק, אלא הגיעה לרמאללה ולרצועת עזה, לצעירים שכותבים את רשומותיהם בכל יום בעדכון בין העלבון לתקווה, וראו בו השתקפות של חלומם הישן: שהפוליטיקה תהיה אמנות לשרת את האנשים ולא אמצעי לשלוט עליהם.

ממנדני הפך ליותר מעיריית ראש, סמל לדור עולמי חדש שמגדיר מחדש את המושג מנהיגות, לא ממוקדות השלטון אלא מהשטח הציבורי, לא מהצריחים הגבוהים אלא מהסמטאות העמוסות באנשים. ובצד זוגתו ראמה דוג'י, הפך דגם נדיר של הרמוניה בין המחשבה לאמנות, בין העבודה הפוליטית לרואי המוסריים, בין השאיפה האישית לאינטרס הציבורי.

בעידן בו אמון במוסדות מתמוטט, והעולם טובע באינדיבידואליזם ובאדישות, ניצחונו של זהראן ממנדני אומר משהו פשוט ועמוק בעת ובעונה אחת: השינוי מתחיל מאמונה, ותודעה חזקה יותר מכסף, וצדק אינו סיסמה אלא פעולה מתמשכת. ומתוך כל הערים שצפו בניצחונו, אולי לא היה מי שהבין את משמעותו העמוקה כמו הצעירים הפלסטינים, שראו בו מראה של חלומם התלוי מזה עשורים – חלום שהפוליטיקה תהיה אתיקה ולא אינטרס, ושיתקיים התודעה ראשונה ואחרונה.