זה מה שנותר לי!

אני לא יודע איך התרחקתי עד שהחלטתי לפתוח את האלבום שצנחתי משרידי הבית שלי שנהרס לפני שנתיים, איך הגיע הזמן לפתוח אותו ולעיין בתמונות הישנות שהיו בו, שהרבה מהן כבר לא נראית בגלל גילה, אבל הרגע הגיע כך שכאשר הגיעה בת דודתי לבקר בקהיר נפגשתי איתה והתחלנו לדבר על הזיכרונות המשותפים שלנו, וכמה יפה למצוא מישהו ששותף איתך בזיכרונות רבים כשאתה הגעת לגיל הזה, ואני הייתי מאחל שיגיע זמן נוסף ולא יכהה הלילה כדי שנוכל להזכיר את הזיכרונות, הייתי רוצה שהיום ימשך עד הנשימה האחרונה בחיים האלה כדי שנוכל לדבר על המולדת והאבות והאדונים כאילו אין לי אחרים ואני לא אוהב את אחרים.

ביום שבו נהרס הבניין שבו אני גר במרכז העיר עזה, ניסיתי לחלץ כמה דברים מההריסות ולפתע ראיתי מגירה שהתרוקנה בכח בגלל שהשידה קיבלה מכה קשה והשתעשע מבלי לגעת בקרקע, אבל המגירה הייתה במצב שלא יכולתי לרוקן אותה לחלוטין ובקושי הצלחתי לחלץ ממנה אלבום אחד מתוך כמה אלבומים של תמונות, ואני עשיתי זאת בזמן שהילדים שלי צעקו לי במהירות לברוח דרומה לעבר הרצועה כמו שביקשו מאיתנו, כי הם יודעים שההתקפה של הכיבוש היא לשוב ולהשמיד את המקום שבו נהרס בפעם הראשונה.

כך החזקתי את האלבום אל חובי ואז החבאתי אותו מתחת לידי בחוזקה ואספתי ביד מה שיכולתי מבגדים ודברים קטנים, שנודע לי מאוחר יותר שאין להם ערך, ושכחתי את הדברים החשובים שלי מאחור כמו קופסת תרופות שהפכה למחסור בה בשבועות נדירים על המלחמה, אבל הרגשתי נעים כי הצלחתי להציל את האלבום הזה ולא נזכרתי לפתוח אותו, כמו שמרתי סכום כסף או עושר, וידעתי שהוא נמצא במקום בטוח שבו החבאתי אותו, כאשר לא החלטתי לפתוח אותו עד שבתה דודתי הגיעה, והופתעתי כמוה לחלוטין מהתמונות הישנות שלפני היו לאבי ששכחתי ואני רואה את זה כאילו זה קורה בפעם הראשונה.

נזכרתי שכיוונתי את התמונות והנחתי כל קבוצה באלבום מיוחד, כמו תמונות הילדות של ילדיי ותמונות ילדותי במחנה עם כל מי הכרתי ושהייתי איתם, ותמונות החתונה הצנועה שלי בזמן الانتفاضة של האבנים בשנת 1991 ולבסוף תמונות ילדיי כאשר הם הגיעו למתבגרים והצעירים שמציגות את המקומות היפים בחוף הים של עזה.

כך היה האלבום מכיל مجموعة של תמונות זיכרון של אבי, כאילו המזל החליט להפוך אותי כי הוא יודע כמה אהבתי אותו וכי הימים היפים שחזינו במחנה הפליטים בדרום רצועת עזה הם הימים המשותפים לי ולבת דודתי, ושם שכנה משפחתה של אמא שלי עם משפחת גיסי, והמחנה קיבץ באורחיו בין אותן משפחות וסיים את הקשר הטוב והאהוב בנישואין ובחברות, וכך הייתה בת דודתי צועקת בשמחה ובשמחה כאשר ראתה תמונה ישנה של סבתה ודודה שלה.

כך אני מגלה שהתמונות הן הדבר האחרון שנשאר לנו לאחר שאיבדנו את הכל ואחרי שהגנות אותנו הזרה, וכך הזיכרונות הפכו לתמונות בזיכרון ואני לא רואה מהם שאריות כמו שהיה קורה כאשר הייתי בעזה, ואני הקפדתי ללכת בסמטאות מחנה חאן יונס למרות שאין רובם עם דמותם שינויים, ועלו הבניינים שנבנו בכמה קומות במקום הבתים שהיו להם גגות מקרמיקה או רצועות צמנט, אבל סיבוב זה עורר בי מפגשים חיי עם העבר והזיכרונות ואני דמיינתי את ימי הילדות שלי, כאשר סבתי השנתה הטובה ישבה מול דלת ביתנו ונסמכה על נשים שכן, וכשכל היינו מתפתלים סביבה ומחברים את רגלי אחי הקטן ברצועת שיר העבירה כדי למשוך אותו כל פעם שהוא מתרחק ממנה כי היא לא יכולה לרוץ מאחריו.

כאן אני מגלה שעליי להחליף בוקר עם מי שנשאר לי מקרובי משפחה שנקלעו לזרות לפניי כדי לחיות את הזיכרונות שנותנים לי חיים באמת, כי החיים הם החיים במולדתך מתחת לשמים שלה ובמקום שלה ואחרת אתה שארית שלא תדע לאסוף אותה לעולם.