מן ניו יורק להאג: כאשר הצדק מתעורר מתרדמתו הארוכה

יצא רכבת השינוי בעולם 

המילה ניצחה את הכסף הממוסד והאדם ניצח את ההפליה, בניו יורק העיר שהייתה סמל להשפעה ומרכז לצמתים ציוניים, בחרו האנשים הפעם במנהיג שרואה בכל אדם אדם, שאין הבדל בעיניו בין מוסלמי לנוצרי או יהודי לבודהיסט, ולא בין עשיר לעני או מהגר לאזרח מקורי, מנהיג שנושא בליבו את כאבו של כל מי שחי בפחד, דחיקה או גזענות כמו אמו שהייתה פוחדת לעלות לאוטובוסים לאחר אירועי ה-11 בספטמבר כי היא חובשת את החיג'אב. זהו ניצחון של זָהְרָן מַמְדָנִי – ניצחון לאנושות לפני פוליטיקה ולערכים לפני אינטרסים ולדור שמאמין שהמנהיגות מתחילה באנושיות ומסתיימת בצדק.

הניצחון הזה בניו יורק לא היה מנותק מהתנועה העולמית של מודעות שהחלה להתגבש בשקט ואז החלה להופיע מאוחר יותר בבירות הגדולות, כשבריטניה הודיעה על הכרתה במדינת פלסטין, המדינה שהעניקה את ההצהרה המתודולוגית של בלפור בשנת 1917 – מקור הטראומה הפלסטינית – החלה היום לתקן את טעותה תחת לחץ של ההמונים והרחוב, גם אם באופן חלקי, בהכרה מאוחרת שהעוול שנמשך על פני דורות של פלסטינים לא יכול להימשך ללא בירור פוליטי ואתי.

וברחובות אירופה יצאו מיליונים במחאה על השמדה בעזה לא רק מתוך רגש אלא גם כתגובה להתעוררות מצפון שהתעכבה, הפלסטיני כבר לא "האחר הרחוק" אלא התעורר כמצפון של העולם הפגוע, ובתודעה זו החלה השאלה המסוכנת ביותר להישאל בפתיחות: איך תוכל הכיבוש הישראלי להימשך ללא חשבון? ומי אפשר לו להימלט מתחת למערכת המשפט במשך עשורים אלו?

מדיניות המערב ניסתה פעמים רבות להציע פתרונות פוליטיים שנראים הוגנים אך מהותם מטעה, ותכנית "טראמפ" שהורכבה מ-21 נקודות היא המייצגת הברורה ביותר של הטעיה זו, שלא כללה הכרה במדינה פלסטינית ולא התחייבות להעמיד לדין את פושעי המלחמה, אלא ביקשה לפרוק את נשק ההתנגדות מבלי לסיים את הכיבוש ולנסות לנקות את המוניטין של ישראל שהפכה לנאה בשיח הציבורי העולמי.

תכנית זו הייתה למעשה כיסוי לפשעי מלחמה והענקת זמן נוסף לפרויקט הציונות הפוליטית ולא דרך לשלום. ואם תימשך התמיכה במדיניות כזו, השפעתה לא תוגבל רק לפלסטינים אלא תזעזע את עתיד המפלגות השלטוניות במערב ותחשוף את המחלוקות העמוקות בין מוסר לאינטרסים.

הצדק לא מכיר בהקלות והמצפון העולמי החל לדרוש את חשבון כל מי שהשתתף – בפועל או בשתיקה – בהמשך ההפרות. אם יצליח הצדק לתפוס בכוח את התודעה של אלו שהוכו על ידי הצדקה, תהיה הכרה מלאה במדינת פלסטין ותמיכה של מוסדות בינלאומיים בהעמדה לדין של הפושעים צעד אמיתי לעבר שלום.

שהכרת זה לא רק עמדה פוליטית סמלים אלא התחלה של דרך שיכולה לפרוק את הנשק מידי כולם ולהעניק לפלסטינים את זכותם לחיים בכבוד ולעולם הזדמנות לשלום שמבוסס על שוויון וכבוד.

עם זאת, נשארת העובדה החשובה ביותר: שהפלסטינים עצמם הם מיוצרים של הצדק הראשון בנוכחותם, התמדה ומאבקם המתמשך, ההתנגדות הפלסטינית אינה רק פעולה לאומית אלא חלק מהמאזן של הצדק, מזכירה לעולם שהזכויות אינן ניתנות בהבטחות אלא נלקחות בסבלנות, רצון ואמונה בזכות.

ואולי התעוררות מוסרית זו תגעה גם לתולדות הנלח, שהצדק לא מתישן וההיסטוריה לא שוכחת מי שהקל או צדק את הפשעים בדיוק כמו שלא שכחה מי שתמכה בשלטונות האפרטהייד בדרום אפריקה.
אם תימשך הטרנספורמציה הזו בתודעה, יראה העולם רגע נדיר שבו החוק הבינלאומי מתאחד עם המצפון האנושי כדי להרים את החסינות מכולם שהאפשרו את הכיבוש – בכסף, בנשק או בשתיקה.

הניצחון של זָהְרָן מַמְדָנִי בניו יורק אינו אירוע בחירות חולף אלא קריאה מוסרית עולמית שאומרת: שהשלום האמיתי לא יושג עד שהצדק יושג, שהצדק לא ייראה אלא כאשר יוכרו זכויות הפלסטינים בביתם, תוחזר כבודם, והמדיניות שתיארה את טרגדיה שלהם תישפט.

מה שהחל בניו יורק אינו רק ניצחון פוליטי אלא הצהרה שאומרת לעולם בבירור: אם אתם רוצים שלום אמיתי, התחילו עם צדק ואם אתם רוצים צדק אמיתי, התחילו עם פלסטין.