הוועדה המעקבית: המוסר הוא הפתרון

הבחירות הקרובות לראשות "הוועדה המעקבית" תופסות את הכותרות ואת השיחות בתקשורת ובמדיה החברתית, וזה דבר טוב במהותו. החברה הערבית בפנים עדיין נושמת לאחר סבל המלחמה בעזה, ומה שנשאר מנשימותיה מוחנקות ומוקפאות תחת נטל ההתקפות הפוליטיות ומדיניות חיסום הפיות הנושאת את המדינה יחד עם "מליציות" ימניות של מתנדבים ישראלים ששים ללמד את הערבים "שיעור".

לכן, הדיון הפוליטי החוקי המתקיים حول בחירת יושב ראש חדש לוועדת "המעקב" הוא הזדמנות להחיות את המצב הפוליטי והחברתי שלנו בפנים, אשר סטה בשנים האחרונות והתרכז בשבר של תופעת הפשע המאורגן ועוינות המדינה הגוברת. לדעתי, ראוי בהקשר זה להתייחס לעניין הזה לאור ההערות הבאות:

1. למרות כל הביקורות הנכונות והחוקיות שניתן להפנות נגד "המעקב" ומצבה המתעורר, ולעיתים עשינו זאת רבות, יש להכיר באמת: הוועדה "המעקבית" היא ועדה ייצוגית כמעט סמלית, ולכן השפעתה על היבטים של חיינו מוגבלת מבחינה ביצועית. לכן תפקידה הגדול והמובחן צריך להתמקד בשני המובנים המוסריים והלאומיים, בנוסף לראיית העתיד וההכנה אליו כפי שראוי לכל הנהגה קולקטיבית. זה אומר שכל ציפיות מהוועדה הזו לשנות את המאזנים בכנסת ובמשרדים, או לחסל את הפשע המאורגן, הן תקוות מעופפות הרחק מהמציאות. מה שצריך לעשות הוא לנסח מחדש את העקרונות הבסיסיים להיווצרות "המעקב" כלוועדה ייצוגית עליונה, והעיקריים שבהם: החזרת הכבוד לעמדות ולמסלולים הלאומיים הכחולים והעתידיים, והדגשת בכל האמצעים ובשיתוף פעולה עם כל הגורמים את הממד המוסרי של החברה.

2. זה מצער וכואב לומר כי הסטף המוסרי שלנו, אנחנו הפלסטינים בפנים, הולך ויורד בהתמדה ובנחישות במשך יותר מעשרים שנה. אני מתכוון לכך: הנטיות האישיות - הוואריות שפרצו בעבודה הפרלמנטרית, ברשויות המקומיות, במוסדות החברה האזרחית ובמוסדות המדינה המעסיקים. יחד עם זה, מצב ההשתעשעויות הצרכניות המזהזעות שמתדלקות "סטוריות" ו"ריאליטים" של המדיה החדשה, עד שזה מגיע לכך שיושבים רחבים מאיתנו רואים שהצורך הקיומי והחשיבות שלהם בעולם הווירטואלי חשובים יותר מהמציאות עצמה. וכאשר הקשר בין המציאות לבין הממד הווירטואלי מתנתק, הממד המוסרי ייעלם ללא ספק על מהלכינו, עם כל מה שזה גורר עימו של אחריות אישית ומחויבות קולקטיבית. זה לא חטא של "המעקב", אך חטאה בעשרים השנים האחרונות שלא הניעה אף דבר בשאלה הזו, למרות שאנחנו רואים בבירור את ההשפעות ההרסניות שהמצב הזה מביא על הבניין החברתי, המשפחתי והמוסדי.

3. האנשים מותשים ועייפים. בבוקר חדשות על רצח, ובערב חדשות על מעצר וחקר עם פעיל פוליטי. התמונות המזעזעות מעזה הגבירו את התחושה של יאוש וחסרת תועלת, והאנשים מטבעם, כקבוצה גדולה, משתווים לישות עצבנית ומזגית ולא רציונלית. מה שיכול להזיז את האנשים לעבר תקווה או תועלת הוא הנהגה. השיח ההומני, התרבותי והמעודד. לא צפוי ש"המעקב" תצליח לגייס תקציבים לרצפת הכבישים, אך חובתה היא לשוב את האמון ברחוב, על ידי הצגת תוכניות עממיות רחבות שמחליפות את ההצעות להוקעות ולגינויים שמזכירים לאנשים את השלטונות הערביים המתכלים.

4. אילו "המעקב" הייתה מנווטת את פעולתה לכיוון זה, כל המונעים היו מתרקמים: יהיה ניתן אז להחליף את מערכת המועמדות והבחירה, יהיה ניתן אז לגייס כוחות צעירים הדואגים למדינה ואנשיה, יהיה ניתן אז לשבור את התדמית הסטראוטיפית שמציגה את "המעקב" כוועדה מיושנת וחלשה שהפכה מאז זמן למשך ויכוחים ולריבים, ולשון מצב האנשים אומרת: רעש בלי טחינה. איני טוען שיש לי את הפתרונות הקסומים, ויש מאות ואלפים מקרבנו שמבינים את ניהול הדווש הארגוני והתיאורטי יותר ממני. אך אני טוען ונחוש בכך כי בעיית "המעקב" איננה ארגונית או פוליטית או מפלגתית. הבעיה היא בהבנה של "המעקב" את תפקידה ההיסטורי, ואין ספק כי הבנת זאת ושינוי הכיוון באופן רב-שספק קשה הרבה יותר מכל תיקון טכני או שינוי סעיף חוקתי - רגולתי. ובכל זאת, הפתרון הקשה ביותר הוא הפתרון הטוב ביותר והראוי.