התפרקות המבנה של הפרויקט הישראלי (הבעיה הדמוגרפית)

אמרנו במאמר הקודם, שמשהו מתפרק במדינת הכיבוש, ואמרנו שבמאמר הזה נתחיל בניסיון לחשוף ולטפל במופעים של התפרקות זו.

אם ניתן לנו להחשיב כי "הסכם شرم الشيخ" הוא כמו הסכם שיסיים את המלחמה האגרסיבית ברמה מסוימת של העברתו לשני השלבים הבאים, ושבסופו של דבר זה יוביל להפסקת הטבח בצורתו, קצביו ואמיתותיו שהתרחשו עד תחילת הפסקת האש, ניתן להסיק כי תוכנית העקירה נכשלה, וששאלת הגירוש הפכה לתוכניות שולי ומפוצלות, וכי היא כבר לא מטרה ברת השגה כפי שתוכנן על ידי הממשל האמריקאי, וכפי ששואפת מדינת הכיבוש בכל האמצעים והדרכים והפשעים ללא כל גבולות, ובמה שחצה באופן מטורף את כל סוגי הגבולות.

נبدأ אם כן בדיון ובטיפול בשאלה הדמוגרפית כאחת מהצורות של ביטוי התפרקות המבנה של המדינה הישראלית, שמשמעותה למעשה התפרקות המבנה של הפרויקט הציוני על האדמה הפלסטינית.

כפי שמפורסם, השאלה הדמוגרפית מייצגת בת שעיקרית מהעקרונות של הפרויקט הציוני, ובגלל היותה הקשר האורגני בין שני המושגים של עקירה התיישבות, ומייצגת מנגנון ההחלפה אסטרטגיה מאורגנת במסגרת עיקרון זה.

יש, כפי שמפורסם, גם מאות ספרים, מחקרים, מאמרים, וחקירות שטיפלו בשאלה הדמוגרפית, שלא לדבר על כמות עצומה של מידע ונתונים סודיים וחצי סודיים המוצגים לרמות הפוליטיות ולמוסדות המתאימים בצורה של דוחות מיוחדים מוגבלים במחזור במדינת הכיבוש.

הדבר שמעניין אותנו הוא חדש של השאלה הזו מבחינת קצב ההעמקה של המשבר הישראלי, ומבחינת היבטים הכמותיים והאיכותיים של משבר זה, ומבחינת שינויו מהאופי המאזן, עולה או יורד לאופי האיכותי החדש, שהפך לכיוון לאחר שהיה רק תדרים פולמנטאריים, או רק תנודות בתהום בין ההגירה לישות וההגירה ממנה, או מה שנקרא הגירה חוזרת.

ניתן לציין, ברמה גבוהה של ביטחון ואמונה, שהשינוי הזה הפך למציאות מגובשת שיהיה קשה להחזיר אותה למה שהיה לפני "מבול אל-אקצא".

לפי דיווחים רשמיים ישראליים, שהוצגו על ידי "ועדת ההגירה" בכנסת, הפער בין המגיעים החדשים לבין העוזבים ללא חזרה עלה על 150,000, והפער הגדול הזה, بل והמאוד גדול הוא תופעה חדשה ולא הייתה במקביל.

המספרים האמיתיים הפכו, לצד ה"הודעה" של הוועדה לחידה שמנוגדת בה מספרים אמיתיים, ומעוררת דיון המצביע על כך שהמספרים האמיתיים, ולא הדוחות הרשמיים הפכו לאחת מה"סודות של המדינה", וכי הם הגיעו למידה מסוכנת ורגישה שהופכת אותם בהשפעתם על המורל של הציבור הישראלי קרובים לאיום "לאומי", או לאיום ישיר על אחד מהעקרונות החשובים ביותר של הפרויקט הציוני במציאות של מדינת הכיבוש.

זה לגבי הפער בלבד, כלומר, שהעוזבים את מדינת הכיבוש הפכו ליותר ב-150,000 מאלו שהגיעו אליה, וזה אומר שהפער הענק הזה במספרים הרשימיים יכול להיות הרבה יותר גדול אם ניקח בחשבון את ה"הסתרה" הרשמית של מספרים אלו בהקשר למה שפירטנו על השפעת המורלית המסוכנת על הציבור ושאלת האיום ואתגר שמייצגת הפער הזה. בעוד שהכידולים הכמותיים והאיכותיים של העוזבים והמגיעים, לשאלה זו יש חשיבות רבה ובמיוחד.

חלק מהנתונים מציינים כי העוזבים ללא חזרה הם מקבוצת הצעירים, ורובם מגיעים ממגוון המגזרים המיוחדים, מרוכזים במגזרים הכלכליים המובילים, ובתחום טכנולוגיית המידע והתקשורת באופן מדויק יותר.

עזיבת עשרות אלפי צעירים מיומנים נחשבת להפסד אנושי וכלכלי ענק בכל המובנים, במיוחד כאשר העזיבה הזאת מובילה ישירות להיגירה של השקעות שבהן עבדו הצעירים הללו.

באמת על הבמה הזאת מדובר באסון פוליטי וכלכלי על עתיד הכלכלה הישראלית מבחינת היתרונות היחסיים האיכותיים של כלכלה זו, והיא מכה גדולה לכוח המשיכה שהיתה למדינת הכיבוש על במקביל.

האסון הזה מתגלם, ומתבטא בצורה של טרגדיה אמיתית כאשר נשווה בין כמות "העולים החדשים" ובין איכות רמת הכשרה של העולים הללו, וטבע העבודות שהם יכולים לעסוק בהן.

הנתונים כאן מעידים כי רובם מגיעים מהשכבות הדתיות, וכי העבודות שהם יכולים לעסוק בהן הן העבודות הפשוטות וההיקפיות, ואולי הם - כך סביר להניח - מעדיפים להצטרף לבתי ספר ומכונים דתיים כדי לעסוק ב"תפילות", ולהימנע מהשירות בצבא, ולהפוך לעול ומעמסה על תקציב מדינת הכיבוש.

כך שכשמדינת הכיבוש מאבדת את הקבוצות המיומנות ביותר שלה ומקבלת במקומן קבוצות טפיליות שחיות ומתקיימות על תקציב המדינה ללא פיצוי או תוצאה, הפן הטרגי והמאכזב של ההגירה הזו ברור מאוד.

לא מדובר רק בכל זה, שכן השאלה תבדוק בוודאות על היכולת להפעיל את צבא הכיבוש הישראלי, שסובל כמו שמפורסם ומוכר מחוסר חמור במקביל למשאביו האנושיים. כמו כן, הקשור לחלקים רחבים מה"עולים החדשים" בבתי הספר הדתיים ובשירותים הפשוטים וההיקפיים יגביר את "משבר החרדים" במדינה ובחברה הישראלית, שהוא כבר מתגבר, ונראה שהוא יכול להתפוצץ בכל רגע הבא.

ויהיה מובן כי המצב הישראלי נואש כשהבינים כי החיילים המילואים בצבא כיבוש הם במצב יכולת גיוס רע מאוד לפי הנתונים הרשמיים הישראליים עצמם.

בהקשר זה, גם הנתונים האחרונים שהופיעו בתקשורת הישראלית על כך שכחצי מהחיילים המילואים ש"שירתו" בצבא במהלך המלחמה הברוטלית הזו, אינם מצליחים לחזור לעבודה שלהם בצורה חלקה או טבעית, בנוסף להופעת מקרים חמורים ובולטים של בידוד, דיכאון, תחושת ייאוש ואי שקט, ורמות מסוכנות של מחשבות טורדניות, והתקפי מתח חדים בשל חוסר היכולת לתקשר עם סביבה של עבודה, משפחה וקשרים מהתקופה שלפני המלחמה האגרסיבית.

אם נוסיף לכל זה את תחילת התייבשות ה"מיכל" היהודי להגירה הזו, וכן את הופעת ארגונים יהודיים בכל רחבי העולם הקוראים להתנערות מוחלטת ממלחמת ההשמדה שמנהלת מדינת הכיבוש נגד העם הפלסטיני, במיוחד במדינות המערב, ובעיקר הזרם [לא בשמנו], ושהאומץ הגבוה לעלות את הארגונים הללו לגובה האינתיפאדה העולמית תחת סיסמת חירות לפלסטין, באמת מזהיר על פני חדשים של טבעיות ותהומות המציאות של הישות הקולוניאלית.

לא ברור עדיין איך תתנהג מדינת הכיבוש במשבר המתרקם הזה, ונראה שחלקים מסוימים מה"ימין הפשיסטי" מרגישים בנוח עם סוג הצעירים הללו בעידן ההגירה מכיוון שהם עלולים להוות "עדר" עבורם, כמו כן, נראה שהקבוצות המהגרים ממדינת הכיבוש אינן מפריעות לקבוצות המתקדמות ביותר מה"ימין" כי הן קרובות יותר ל"חילוניות" מאשר ל"ציונות הדתית".

השאלה הדמוגרפית, לאחר מכן לאסטרטגיה להפוך את החיים ברצועת עזה לבלתי אפשריים חברתית "כדי לעודד" את ההגירה והעקירה, וממשיכים באותו קו בגדה, והם עדיין מהמרים על שמירת ההפרדה בין הגדה לבין הרצועה כדי להקל על הבעיית הדמוגרפיה. אך ללא תוצאות ממשיות עד כה.

האם המלחמה הזו הביאה להיגרה ההפוכה? והאם ההיגרה הפכה לבעיה ישראלית יותר מאשר שהיא בעיה פלסטינית? האם הכישוף התהפך על המכשף?