אמריקה וישראל: על התיאום הפוליטי בין "שם" ל"כאן"

בשנים האחרונות התרגלנו כמעט יום ביומו לקרוא ולשמוע חדשות ודיווחים והערכות כמעט יומיות על עמדת הממשל האמריקאי ומעגלי קבלת ההחלטות שם לגבי ממשלת ישראל במלחמת ההשמדה. נשפכו טונות של דיו הוקדשו אלפי שעות שידור והובאו אלפי מומחים ל"לפרק" את הקשרים והעמדות והתקשורת והביקורים המוגברים של בכירים אמריקאים לירושלים. אולי זו תפקיד התקשורת כפי שרואים זאת העורכים והעומדים על צומת העדשה, לנתח ולשקף מה שמתרחש ולתווך בין הקהל לבין האירוע.

הגענו למסקנה שהופעה זו הייתה בולטת במיוחד כאשר ישבו בכירים אמריקאים בישיבות הממשלה הישראלית או בצוותה המינימלי או בצוות ניהול המלחמה. כאשר הם השתתפו בישיבות שדנו בהן הממשלה הישראלית בנוגע למלחמה על עזה ואירועיה. וכמוהם, מפקדים צבאיים אמריקאים הצטרפו לניהול חדרי המבצעים במיוחד בשנה הראשונה למלחמה, בימים של הנשיא ג'ו ביידן. ואנחנו עדיין זוכרים את הגעת הצבא האמריקאי לחוף עזה ומתקן גשר צף שצולם כגשר להענקת סיוע הומניטרי לאחר שישראל מנעה את הכנסת הסיוע דרך המעברים היבשתיים.

הגעתו של טראמפ לבית הלבן הגדילה את נפח הנוכחות האמריקאית במסדרונות השלטון בישראל, במיוחד במסדרונות הממשלה. כאן, נראה כי האמריקאים הם בעלי החלטה כמו הבכירים הישראלים, אפילו יותר. הפסקת האש התבצעה בהחלטה אמריקאית ובביצוע ישראלי, להדגיש שההחלטה בישראל הייתה אמריקאית מאה אחוז. מה שמעיד שישראל לא קיבלה בהסכם הפסקת האש שום דבר נוסף, ושבעצם, מבחינה אסטרטגית, היא יצאה מופסדת ביחס ליעדים שהציבה. ובכל זאת, היא נכנעה למנטליות ההסכם כפי שהכפתה ממשלת טראמפ.

אני מודה שכבר מההתחלה של המלחמה על עזה לא ראיתי את אמריקה וישראל כיישויות עצמאיות. למעשה, לא ראיתי את ישראל כישות עצמאית מהמרכז המערבי שהזדעזע "מן הקרח אל הרעיד" לירושלים. ואני לא אומר זאת בגלל הקשרים המבניים בין המערב הלבן וישראל, ולא בגלל המורכבות של המערב האירופי במיוחד כלפי "מדינת היהודים" וניצולי השואה, ולא בגלל הקשר האסטרטגי בין התנ"ך והפרוטסטנטיות, אלא מתוך אמונה שלי שהשינויים של הגלובליזציה החלישו את המדינות והממשלות הלאומיות לטובת מרכזי האינטרסים האסטרטגיים וההון והבריתות הדתיות – ובמקרה זה הימניות ורצועת התנ"ך והמושיעים בצפון אמריקה. מרכזי האינטרסים הללו מתערבבים יותר מתמיד, והגבולות ביניהם כמעט אינם קיימים. זהו "נוזל" כמו שמכנה זאת באומן; נוזל שישויות פוליטיות ונוזל בפוליטיקה עצמה ובתפקידיה של האליטה שלה, במיוחד כאשר הן עוקבות אחרי אותו דת ומשתתפות במימון מהון אותו שואלות את המסר שירצו. יש לשים לב למספר הבכירים האמריקאים שמממנים ממקורות הממנים בכירים ישראלים ומממנים את הקרבות הבחירות שלהם, כאן ושם! יש לשים לב כמה בכירים אמריקאים מעידים על עצמם כציוניים ומגיני חוסנה של ישראל! יש לשים לב שההופעה קיימת גם בגרמניה, בבריטניה ובצרפת.

אני רגיל לציין את העניין בהרבה אתרים ברחבי העולם במאבק נגד הדגל הפלסטיני ונושיו, ואת המאבק הקנאי במקומות רבים בעולם המערבי נגד פעילים פוליטיים שהעזו לבקר את המלחמה ופשעיה. וזאת בתוך שיחי על המרכזים המייצרים את אותם מדיניות ביותר ממדינה אחת, כדי להוכיח את נוזל הפוליטיקה חוצה הגבולות. זהו נוזל שמייצר תופעות ודימויים חדשים שלא התרגלנו להן בעבר; כמו לראות "מרכז" כלשהו חזק יותר מהמדינה ומשלים לה את המדיניות שלה ביותר מדי פרטים, כמו המאבק בילד הנושא את הדגל הפלסטיני בכיכר אלכסנדרפלאץ בברלין, או לראות את התרסקות המדינות ומנהיגיהן מול ההון ומרכזיו. זה לא דומה ל"התמודדות" עם ישראל כאן או שם והסתרתה דיפלומטית. האמריקאים נוכחים כאן כי הם כאן עם האינטרסים שלהם ושיקוליהם, וכי כבר אין משמעות למרחק בין שם כאן בפוליטיקה הנוכחית. ונתניהו נואם מול הסנאט והקונגרס כי הוא שם, ולו ולמחשבה הימנית שהוא מייצג יש נוכחות בבחירות האמריקאיות ובמדיניות ובמוקדי קבלת ההחלטות. המממנים את נתניהו מממנים עשרות אחרים בארה"ב, בבריטניה, בצרפת ובגרמניה. וזה ממלא עוד כוח דחף לנוזל; ההון יכול לקנות את הפוליטיקה – אם לומר כך – ואת הפוליטיקאים ומוקדי קבלת ההחלטות והמרכזים האקדמיים והתקשורת והעיתונאים, במסגרת צבירת כוחו ויכולתו להשפיע ולכוון הכל כך שישרת את האינטרסים שלו.

ההון – יזמי הכסף והחברות והמפיקים – שואף במסגרת המדינה למנוע כל התערבות ממשלתית בשוק. המשמעות היא לבטל את הפיקוח על המוצרים ואיכותם ועל הסחר בהם. ובין מה שההון הצליח בו ברחבי העולם הוא לבטל מה שהיה מכונת כלכלה בסיסית בכל כלכלה לאומית, והיא ביטול מערכות ההגנה הלאומיות על הייצור המקומי. לתנועה הזו נגד התערבות הממשלות והכנסת מגבלות על התהליך הכלכלי בתוך המדינות יש תנועה מקבילה ששואפת לצמצם את התערבות "המרכזים" הבינלאומיים בנוזל העולם; משמע לצמצם את השפעת החוק הבינלאומי וגופי האומות המאוחדות המפקחים על יישומו במעקב המדיניות ברחבי העולם ובקשרים בין המדינות או בין המרכזים הדומיננטיים לבין יתר המדינות. וכאן גם הגלובליזציה ציירה לעצמה הצלחות רבות, מה שמעיד שחלק מהמרכזים חזקים יותר מהמרכזים הבינלאומיים ומהוראותיהם. אני כוונה לכך כדי לחזור לשאלה של הנוזל ברמת הקונגרס, המאפשר לנו לראות את התערבות המדינות ומרכזי השלטון בניהול אזורים בעולם, במלחמות ובמשברים, ובפרויקטים ותוכניות של שלטון ושליטה. ומכאן הנוכחות של האמריקאים בכוח בקביעת המדיניות בישראל לגבולות התיאום. כלומר, שההחלטה בעזה היא אמריקאית בלעדית, וממשלת ישראל נעלמה תחת העטיפה האמריקאית, כמו כל "ההבטחות" המזעזעות שפרסמו נתניהו ושרתיו לעצמם ולבסיס התמיכה שלהם. ונעלמו גם כל ההצהרות הישראליות הגאות כי ישראל היא מדינה עצמאית וההחלטות שלה עצמאיות, וכל מה שקשור באותן הצהרות המצביעות על העצמי המוגזם שלא מתיישב עם המציאות.

אני רוצה לציין שהניתוח שלי כאן אינו מהווה הערכה להסכם הפסקת האש בעזה. כל מה שאני יכול לומר על כך זה שזה נעשה ממניעים שאינם פלסטיניים ביסודם, אינטרס הממשל האמריקאי ושיקוליו האסטרטגיים במזרח התיכון ובעולם, וחשש שהמלחמה וזוועותיה יתפוסו כמניע לחברות העולם לצאת נגד הסדר הבינלאומי ואימפריאליזמים שלו. וכאן כנראה, הופיע ההתאמה בין ממשלות וממשלות במערב ובמזרח, וביניהן ישראל וארצות הברית. ההחלטה במצבי "שיא" מתקבלת בשותפות או במסדרון המרכז החזק לאחר שעוברת הגבולות בין האתרים, ובמקרה זה, סגן הנשיא האמריקאי תופס את מקומו של נתניהו בהחלטה על כך או אחר.