טראמפ.. סוחר האשליות שמכר את השלום בשוק הדם

בעידן שבו מושגים משתנים ומילים שוטפות את משמעותן, יכול רוצח ללבוש את בגדי הגואל, וקול המטוס חזק יותר מקול האמת, כך שהאחראי הראשון להשמדה הפך למועמד לפרס נובל לשלום.

מבין כל ההצגות שהוצגו על במאי הפוליטיקה הבינלאומית, ההצגה של טראמפ היא הגסה ביותר: גבר שמוכר מלחמה והשמדה באדרת של שלום, ומקבל מחיאות כפיים בתמורה לאמת, כשהוא חוזר כדרדלה: "לישראל יש זכות להגן על עצמה" בזמן שהילדים בעזה נרצחים תחת ההריסות, והבתים הופכים לאפר, והמשרדים מתפוצצים עם מי שבתוכם, והדם האנושי מוצע כמנחה למשוואות הכוח.

המציאות היום אינה דומה לשקט המובטח, והמלחמה לא פסקה, היא פשוט החליפה את הכלים שלה, והייתה הפסקה לפושעי המלחמה.

ההפצצות לא מפסקות, אך הן מתמידות, ורציחות מתבצעות בדם קר תחת הכינוי "מניעת התקפות", והגלים של מגורשים מתבצעים בש silent מרשים המסתירים את הסיסמאות של "ממדים הומניטריים", והמטרה ברורה כמו השמש: ריקון האדמה בעזה מתושביה המקוריים וחיזוק פרויקט נתניהו להישאר בשלטון ולהאריך את ריבונות הכיבוש על הגדה המערבית תחת כיסוי "הביטחון" ו"ההרתעה" ו"הזכות להגן על עצמך".

במלחמה זו, ארצות הברית משחקת תפקיד לא כמתווך אלא כשיתוף פעולה. וושינגטון מדברת על "איזון" בזמן שמאזנה תמיד נוטה לטובת תל אביב; היא לא משרתת את שני הצדדים כפי שהיא טוענת אלא רק צד אחד נגד הצד הפלסטיני, הנפגע, וכל עסקה, כל הפסקת אש וכל ועידת שלום הופכת בסופו של דבר לחגורת הצלה לישראל וחרב מול הפלסטינים, כאשר ארצות הברית אינה מסתפקת בנימוקים להפצצה אלא מספקת לה נשק ולגיטימציה בינלאומית, מגנה עליה מהשלכות, ולוחצת על המתווכים להיות כלים להעברת ההנחיות, ולא רועי פתרונות.

והמתווכים עצמם, אלה שנחגגו באור של דיפלומטיה, הפכו לכלים ללחץ חשוד על הצד הפלסטיני יותר מאשר מתווכים אמיתיים. הם שימשו להעברת התנאים כאשר היה צורך ונפנו ערבויות שקריות, ותפקידם נשאב כאשר ישראל החליטה להמשיך את תוקפנותה, ואך עודדו שרק אם ישראל תעבר על ההסכמים, לא יהיה להם מקום.

יותר מחמישים שהידים נורו בכמה שעות - רובם ילדים - ונפצעו יותר ממאה וחמישים, ומשפחות רבות גורשו מבתיהן, בזמן שהמתווכים שתקו או הסתפקו בהודעות קרות כאילו נכתבו מרחק אלפי קילומטרים מהכאב. אם הייתה התווכחות אמיתית, היה מן הנחוץ שהמתווכים כולם יתאגדו כדי לקבוע מי הפר את הפסקת אש ואיך להגיב לו, במקום להפוך לעדים שותקים להמשך הדם.

הסיפור בעצם לא היה עסקה להחלפת שבויים ולא הפסקת אש קבועה אלא תוכנית מדודה להשיב את החטופים הישראלים ולאחר מכן להמשיך במלחמה.

וזה בדיוק מה שקרה: הפסקה זמנית כדי ללטש את התדמית של ישראל הנרדפת, ואז חזרה להפצצות ולחורבן, וארצות הברית מאחורי הקלעים לוחשת את המשפט עצמו – "לישראל יש זכות להגן על עצמה" כדי לתת את הכיסוי המלא למכונת המלחמה להמשיך לפעול ללא עונש.

ובצד הישראלי, המצב הפוליטי לא מנותק משאיפות השלטון; נתניהו מבין שהמלחמה מאריכה את חייו הפוליטיים וההסלמה היא החמצן שמקיים את ממשלתו, וששחרור השבויים סיים את המחאות והלחץ הפנימיים, וחשף שהחברה הישראלית הרבה יותר דמית ממה שהמנהיגים שלה; כשהדאגה היחידה שלהם הייתה חייהם של עשרים שבויים מחייליהם, אותם הזניח נתניהו כדי להשיג את מטרותיו ולא הסכים לשחררם אלא לאחר שהבטיח להמשיך את מלחמת ההשמדה. לכן הוא מקשר את הישרדותו גם עם סיפוח הגדה המערבית וכפיית הריבונות עליה והפיכת עזה למעמסה הומניטרית מנותקת מהעניין הגדול, ובכך הוא שומר על הישרדות שותפיו בשלטון סמוטריץ' ובנגביר. ובין הסיסמה של "הביטחון" לבין מציאות הכיבוש האנושיות מתמוססת והטרגדיה הפלסטינית מקוצרת למספרים בדווחות החדשות.

ובאור ההרס החוזר, צצה המלצות המציאות ולא הדמיון:

ראשית: על עמי בעזה להתמודד עם השלב הזה כאילו זו מלחמה ארוכה טווח, מלחמה שתימשך בדרכים שונות – הפצצות מפוזרות, מצור קבוע, רעב מאורגן ורציחות חוזרות. המודעות לסכנות של המשך מלחמת ההשמדה ולהתכונן לכך חשובה יותר מהאופטימיות השקרית של סיום קרוב. שנית: האחדות הלאומית אינה סיסמה אלא תנאי לשורש ואין אפשרות להתמודד עם פרויקט מגורשים ובנייה מלאה בעשרות קולות שונים. ושלישית: יש להפעיל כיווני פעולה חדשים: עם אירופה שהחלה לשמוע את הקול הציבורי הזועם, עם סין ורוסיה שמחפשות איזון בינלאומי חדש, ועם מדינות ערביות מסוימות שלא התנהגו לפי וושינגטון.

האיזון לא נוצר ממנו, אלא באמצעות ריבוי בני ברית ואופציות. כאשר אמריקה נוטה לישראל והמתווכים שותקים והצדק נעלם, על העם הפלסטיני להיות קולם של האמיתי שמתווך בין ההישרדות להשגת מחל.

זוהי לא קרב גבולות בלבד אלא קרב קיום ומודעות וזיכרון וכבוד. ובזמן שבו נמכר השלום על שולחן הדם, אין ספק כי הקול הפלסטיני חייב להישאר עז, עמיד, עדות ומאשים – ולא קורבן שותק. אך טראמפ ואחרים המיטו חרגו בהיסטוריה כסוחרי אשליות שמכרו את השלום בשוק הדם ואדריכלי ההשמדה ומגיניה.