מי בוכה על עזה?!

עזה אינה עוד כתובת למלחמה חולפת, אלא מראה לטרגדיה אנושית ופוליטית מתמשכת, שבה מתכנסות משמעויות של אבדן חמור והניגוד בין הנרטיב האנושי לבין המציאות בשטח. לאחר שדממו הקולות של הפצצות, לא שקטה האסון. מה שנותר אינו "סוף מלחמה", אלא תחילתה של שלב חדש של הכחדה איטית, המנוגנת על חורבן, בידוד, רעב וטיהור הזיכרון.

המספרים אינם רק נתונים מוחצים, אלא מפות להיעלמות. קרוב ל-92% מהבתי ספר בעזה יצאו מכלל שירות לחלוטין או חלקית, בהתאם לדו"חות של אונסק"ו ו-UNOSAT, מה שמצביע על כך שגיל שלם של ילדים איבד את זכותו לחינוך. יחד עם זה אבדו מרחבי המשחק, החלום והתקווה. החקלאות, שהייתה אחד העמודים של החיים ברצועה, אני נהרסה; 97% מהעצי פרי ו-82% מהקציר השנתי נהרסו, כך מצביעים נתוני תוכנית האומות המאוחדות לסביבה. אין מה לנטוע באדמה, ואין באופק מה לקצור מלבד אפר.

ברקע החורבן הזה, עומד המספר הקשה ביותר: לפחות 20 אלף ילדים נורו במהלך המלחמה, ואלפים אחרים נפצעו או איבדו גפיים. אלו אינם מספרים חולפים בנתונים של האומות המאוחדות, אלא פנים לסיפורים שמתארים בדם, ולדורות שנקטע משרשיהם לפני שצמחו. זה אינו "נזק צדדי" כפי שמתארות זאת כמה אמצעי תקשורת מערביים, אלא השמדה שיטתית של עתיד שלם של עם.

ואילו "השלום" שמקדמים כמה פוליטיקאים ועיתונאים, הוא שלום שטחי שמטרתו לסגור את עמוד השער של הטרגדיה ללא חשבון. ההפסקה המוצהרת לא עצרה את המוות; חיסולים והפרות ישראליות ממשיכות לחזור, והמצור ממשיך להחזיק היטב בכל עורק חיים. אפילו הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה משמש כקלף לחצים פוליטיים, החוזר על מה שמתארות אמות מידה בינלאומיות כ"הריגת מזון".

במקביל, מתרחבת מלחמת הנרטיבים. מאות מיליוני דולרים מוצאים היום על קמפיינים פרסומיים דיגיטליים למרק את דמות הכיבוש ולנצח את נרטיב הקורבנות. חברות שיווק דיגיטליות גדולות, במימון ישיר ממוסדות ישראליים ואמריקאיים, פועלות להפיץ תוכן ממוקד דרך הפלטפורמות החברתיות כדי להצדיק את הפשעים או להכחיש אותם. ובאותו הזמן, מדובר באילם הקולות הפלסטיניים או התומכים בהם תחת תירוצים של "הסתה" או "אנטישמיות". זו מלחמה על התודעה שאינה נופלת בעוצמתה ממלחמה על האדמה.

המציאות הזו מלמדת מה שמה שקורה אינו "סוף סכסוך", אלא ייצור מחדש של פרויקט גירוש ישן. ההצהרות הרשמית ישראליות מדברות בבירור על "אי האפשרות של חזרת תושבי עזה לבתיהם" ועל "עידוד ההגירה המרצונית" – ביטויים שמתורגמים למעשה למדיניות של גירוש המוני ופינוי דמוגרפי מחושב. שלום, במשוואה זו, אינו פיוס בין שני עמים, אלא מנוחת מצפון מזויפת של כוח כובש שמחפש לתקן את הניצחון המוסרי שלו על חורבות הקורבנות.

האמת היא שכל תהליך של שיקום שאינו מתבסס על צדק וכינוס חשבון יהפוך לשכבת קוסמטיקה על פצע פתוח. השיקום אינו עניין של מלט וברזל, אלא החזרת זכות לחיים, לכבוד, לחינוך ולזיכרון. ושום דבר מזה אינו יכול להתממש תחת המשך המצור, האפליה והענישה הקולקטיבית.

עזה היום בוחנת את המצפון האנושי העולמי: האם יכול להיות כאן "שלום" ללא הכרה בפשע מתמשך? האם ניתן לבנות מחדש עיר מבלי להחזיר את הכבוד לאנשיה?
אלא אם תישבר מעגל ההתעלמות, יישאר ההריסות השפה היחידה שנותרה. ועזה – על אף החורבן – תשאר העד החי לכך שהעולם ראה, שותק, ואז טען שהוא לא ראה.