כוח בינלאומי בעזה: בין הגנה על הכיבוש לזיקת ריבונות פלסטינית

היום מועלת מחדש ההצעה לפרסם כוחות בינלאומיים בעזה, כאילו העולם לא למד דבר מההיסטוריה שלו. אחרי הכישלון של ישראל להשיג את מטרותיה במלחמה, בהרס, ברצח עם ובגירוש, ואחרי שנכשלה התמונה המוסרית שלה בעולם מול מראה החורבן, ההצעה מוגשת כ"תכנית הומאנית" להגנה על האזרחים, אולם מהותה האמיתית היא חידוש השליטה הישראלית באמצעים רכים ובתוך הכינוי של החוק הבינלאומי.

מאז הקמת המערכת הבינלאומית המודרנית, לא ידוע כי כוח רב לאומי נכנס לארץ כבושה כדי להגן על עמה מהכיבוש. הכוחות תמיד הגנו על עובדות קיימות והעניקו להן גוון חוקי. הניסיון בלבנון עם "יוניפי" הוא דוגמה ברורה: נוכחותם לא מנעה את ההפרות הישראליות המתמשכות עד היום, אלא שימשה ככיסוי לכך. והיום, רוצים שכוחות אלו יעשו בעזה את אותו דבר, כאשר הידיים של הפלסטינים נשללות מהביטחון שלהם ומגורלם מועבר לכוחות שאין להם את ההחלטה, בעוד הכיבוש שומר על יד חופשית.

מקודמת הפרויקט עם מטרה מדוברת להיות יציבות, אך איזו יציבות אפשר לדבר עליה כאשר הכיבוש קיים והסגר מתמשך? הכוונה היא ליציבות הכיבוש, לא ליציבות העם הפלסטיני, וכדי לחסום את ההתנגדות הפלסטינית ולא להגן על האזרחים. הכנסת כוחות ערבים או טורקיים לתוך המבנה הזה אינה אלא ניסיון לייפות את המנדט כדי להיראות בעל מראה "ידידותי", בעוד ההחלטה נשמרת בעירות המערב בידי טראמפ (נתניהו) וטוני בלייר.

הסכנה הגדולה היא שההצעה מגבילה את עצמה לעזה ללא הגדה המערבית ולירושלים. זה לא מקרה אלא בסיס פוליטי שמטרתו להפריד בין הרכיבים הגיאוגרפיים והפוליטיים של פלסטין ולהפוך את העניין לשני תיקים נפרדים: עזה "דיפלומטית" והגדה "מאולתרת". ובכך הולכת ונפגעת ההכרה הבינלאומית בפלסטין כמדינה אחת על גבולות 1967. אם ההפרדה הזו תתממש, זה יגדיר את פלסטין כישות מחולקת וחסרת ריבונות וייתן לכיבוש את הזמן המיותר לבלוע את השטח ולסיים את הפרויקט ההתנחלותי שלו.

מה שמתרחש איננו יוזמת שלום אלא תהליך חילוץ לכיבוש לאחר כישלונו בניצחון צבאי. ארצות הברית שואפת להפוך את הכישלון הישראלי להישג פוליטי בהסכמה עולמית, ולכן מפסיקה את הירי והוצאות להורג של ילדים, שמבודדות את ישראל ומסווגות אותה כמדינה שדחתה. היא מקפיאה את רעיון ההתנגדות ומעניקה לישראל שהות חדשה להעביר התנחלויות ולגרש אנשים על ידי חוסר הכנסה והסגר המתמשך והכל תחת הסיסמה של שלום ובפיקוח של "כוחות בינלאומיים" בראשות טראמפ. ובכך המסכן הופך לנאשם וההם שהפרו את החוק צריכים להגנה.

ההחלטה האמיתית שצריכה לצאת איננה לשלוח צבאות זרים אלא לסיים את הכיבוש ולהפסיק את הסגר ולהעניש את האחראים לפשעים. והצדק הוא היחיד המעניק ביטחון, בעוד המנדט איננו אלא המשך המלחמה באמצעים אחרים.

נגד כל זה, אין לפלסטינים כלי חזק יותר מאשר האחדות שלהם. הפיצול הוא הסדק שהוא דרכו כל פרויקט לפרק אותם, והאחדות היא התנאי היחיד לכל כבוד או ריבונות. אחדות ההחלטה והעמדה אינה אפשרות טקטית אלא שאלה של הישרדות: או שהמנהיגות תיבנה מחדש על בסיס לאומי לאומי או שתינתן רשות לכל מנדט זר להחליט במקומם.

כוחות בינלאומיים לא יגנו על עזה כי מי שצריך הגנה הוא העם מהכיבוש, לא הכיבוש מהעם. והאזרחים בעזה שהתמודדו עם המוות ויצאו מתחת הריסות אינם זקוקים לשומרים זרים אלא לחירות מלאה ולצדק אמיתי, משום שכאשר היד של הכיבוש תיעלם, יתמוטט מאליו המניע לאלימות והסגר.

עזה לא תנהל מבחוץ והגדה לא תופרד ממנה. זה מולדת אחת, והנהגה פלסטינית נבחרת שאינה מקבלת הפרדה ואינה מקבלת מנדט. כל פרויקט שלא מתחיל מסיום הכיבוש הוא פרויקט להחזקתו, לא משנה כמה שמו ישתנה או דגלו ישתנה.