מנהיג חזק יותר מהשלטון: היהירות של טראמפ ובחינת הדמוקרטיה

מאז שטראמפ חזר לבית הלבן בינואר 2025, נראית אמריקה כמו מי שמביטה במראה ולא מזהה את פניה.

הבית הלבן כבר אינו בית המדינה אלא השתקפות של אדם הרואה את עצמו גדול יותר ממוסדותיו וחשוב יותר מההיסטוריה שבשמה הגיע.
כל מה שסביבו מתעצב בהתאם למצב רוחו, אפילו האמיתות מעוצבות כך שיתאימו לדימוי שלו במראה.

טראמפ אינו מנהיג בתור הנשיא אלא בתור העצמי הגדול שצריך לציית לו.

במהלך כהונתו, השלטון כבר אינו אמצעי לשרת את העם אלא כלי להאדרת העצמי, כל החלטה עוברת דרך השער של יהירותו וכל עמדה נבחנת לפי האינטרס האישי שלו.

הוא לא שולל דרך המוסדות אלא דרך כריזמה, ולא מנהיג בשכל אלא באינסטינקט.

סביבתו יודעת שהנאמנות אליו היא ולא למדינה, ושהחטא הגדול אינו בהפרת החוק אלא בפגיעת הביטחון העצמי שלו.

בחו"ל העולם צפה והסתגל.

נתניהו אמר במהלך ביקורו בכנסת לפני מספר ימים בחוכמה קרה:

"תנו לו להרגיש שהוא אהוב ונספק ממנו את מה שאנחנו רוצים".
משפט זה מסכם את הפילוסופיה של התמודדות עם המנהיג הנרקיסיסט: אל תתמודדו איתו בטיעון אלא פנקו אותו בשבח.
כך הופכת הפוליטיקה לפסיכולוגיה והדיפלומטיה למשחק מצב רוח שבו האהבה ניתנת לא כדי להשיג שלום אלא כדי להבטיח את שביעות הרצון של האיש שיושב בפסגה.

ובעין הזה בלטו יוזמות שהוצגו כהסכמות לשלום, אך בעיקרן فرضו תפיסה אחת.

התכנית שהציג טראמפ הוצגה כ"מתנה דיפלומטית" נוצצת, אך למעשה מדובר היה באריזת מחדש של הכיבוש הישראלי ולביבות המדיניות שלו שגרמו לשטחים את טיהור אתני ורצח ילדים ועוני הרסני, שהוצגו בישיבות מלאות חיוכים רשמיים ותשואות מראשי מדינות שחושבים רק על כיסאותיהם ולא למדו את תוכן המסמך או הבינו את השלכותיו על הקרקע, והפכו את החותמת שלהם למסמך הנראה כמו תוכנית שלום כאשר במציאות היא מצדיקה את המשך הפשעים וההפרות והעדר החשבון, ולא כללה שום מנגנון לשלטון או הבטחות לצדק אלא התמקדה בשיווק ההפרה והפיכת סבל האנשים לסחורה דיפלומטית ובשיא הדמיון המוסרי היא מוצגת עכשיו כתכנית שלום ומפורסמת בארגונים בינלאומיים שעשויים להעניק לה עיטורים עולמיים-אפילו פרס נובל לשלום-בעוד שהאמת אומרת בצורה ברורה: אם היה מוענק פרסים לפי הזכאות האמיתית, היה הוא מקבל את פרס "נובל לפשעים".

התכנית לא הביאה שום פיצוי ממשי לאלו שנחרבו בתיהם וחייהם ולא הציעה מנגנונים ברורים להעלאת חשבונות על הפשעים המפרים את החוק הבינלאומי אלא הציבה את העולם מול מציאות חדשה: מפת אינטרסים שהעוצב בידי האיש עצמו עבור המתכנים שמעלים את דרישותיו ומחטיא את המוסדות של הקהילה הבינלאומית תוך חדירה למועצת הביטחון והאו"ם והוא הופך להיות המוציא לפועל, התומך והמחוקק בו זמנית, כאשר כל דבר בו עוצב לפי קנה המידה של עוצמה ורצון קולוניאלי וציון, לא לפי קני המידה של צדק ולא לפי מידת הכאב שהשאירו המדיניות עצמה.

בחו"ל יש מציאות כנועה ומכופפת ועוסקת בעניינים שלה, אך בפנים מתחילה אמריקה להתעורר מהקסם של המנהיגות להלם האמת, ובשמונה עשרה באוקטובר 2025 יצאו מיליונים לרחובות במחאות "לא מלכים" והשלטים היו פשוטים: אין מלכים בדמוקרטיה, זה היה קול ציבורי המניע שדבר שעל הדקדוק והחוק לא מגן את עצמו ושהחירות אינה ירושה אלא קרב שמתחדש כל יום, הקהל אומר: אף אחד לא מעל החוק, אף אחד לא מעל העם.

אך הסכנה האמיתית אינה מוגבלת רק לטראמפ, הנרקיסיזם הפוליטי הוא לא מחלת אדם אחד אלא מבחן לכל החברה:

האם היא יכולה להפריד בין המנהיג למדינה? בין הכריזמה לעיקרון? בין הקול הרם לאמת?
כל דמוקרטיה נושאת בחובה זרע סמכותי שממתין למי שימשקה בשבחים ופחד.

מה שעושה את המנהיג חזק יותר מהשלטון הוא לא כוחו אלא חולשת האחרים בפניו.

כאשר המוסדות וההנהגות מפחדות מהמגע ובוחרות מהגס השקט בשם "היציבות" מתחיל השלטון להתמוטט מבפנים, הדמוקרטיה לא מתה מהירי אלא מהתשואות הארוכות.

בחו"ל זזים המנהיגים האירופיים ואפילו שאר מנהיגי העולם בזהירות, שכן מדיניות אמריקה אינה מנוהלת כבר על סמך עקרונות אלא על סמך מצב רוח של איש שרואה בכל ביקורת בגידה ובכל הבדל עלבון, האתגרים החזקים חוקרים את פניו לפני מילותיו ומודדים את האינטרס לפי מידת חיוכו או פנים חמוצות, וכך הפכה היציבות הבינלאומית לערובה למצב רוח.

הלימוד המר הוא שככל שהמוסדות עשויים להיות איתנים, הם נחלשים בפני פולחן האישיות, ושדמוקרטיה, עד כמה שהיא ישנה, דורשת ערות מתמשכת כדי שלא תהפוך לטקס חסר רוח, כאשר המנהיג נהיה חזק יותר מהשלטון, הופך המדינה מidea לדבר להיות איש.

אולי נתניהו היה צודק כשאמר: "תנו לו להרגיש שהוא אהוב ונספק ממנו את מה שאנחנו רוצים" והוא קיבל מה שרצה, אבל מה שאיש לא אמר הוא שכאשר הדמוקרטיה אוהבת את המנהיג שלה יותר מהעקרונות שלה, אז היא תקבל ממנו את סופה.