התחרות הלאומית… מתי היא תהפוך מהנפה לשחרור לשירות הכיבוש?

ההבדל בין המפלגות הפלסטיניות אינו פגם ואינו סכנה בעינו, אלא הוא סימן של כל תנועת שחרור חיה המחפשת את הדרך המיטבית לחירות. הרב-גוניות בעדויות ובהשקפות היא הוכחה לחיוניות מחשבתית ופוליטית, כל עוד הרבגוניות הזו נשלטת על ידי האינטרס הלאומי העליון וכי התחרות בין המפלגות היא תחרות חיובית הנמדדת עד כמה היא מתקרבת למאבק בכיבוש ומהירה את סילוקו, ולא עד כמה היא מסוגלת לעוות את האחר או לזכות ברצון החוץ.

הפלסטינים הכירו בשלבים קודמים דוגמאות מזהירות מהתחרות הזו במיוחד בתוך האוניברסיטאות הפלסטיניות כאשר הארגונים התרבותיים היו עמוסים במיזמים לאומיים וכל מפלגה השתדלה להוכיח את נוכחותה דרך עבודה בשטח וביזמה לאומית. באותם ימים התחרות סובבה סביב מי נתן יותר לפלסטין, מי ביצע פעולות נגד הכיבוש ומי הביא קדושים ושבויים ופצועים למען המולדת. קריטריון ההבחנה היה התרומה הלאומית ושירות העם, לא ההטבות ולא התקציבים החיצוניים.

אך היום אנו עדים – לצערנו – לסימן מסוכן במושג התחרות. חלק מהשיח הפוליטי והתקשורתי מתמקד בביקורת על המפלגות האחרות ובהכפשתן מבלי לירות חץ אחד לכיבוש, כאילו הקרב האמיתי הפך להיות פנימי ולא לאומי, כאילו הכיבוש נעלם מהתמונה. והגרוע מכל שחלק מהקולות אינם שואפים לבנות פרויקט מתנגד, אלא לזכות ברצון של גופים חיצוניים ישראליים או אמריקאיים או אחרים בניסיון לרכוש לגיטימיות או רווחים פוליטיים זמניים על חשבון האינטרס הלאומי.

וכאן טמונה הסכנה האמיתית: כשבתחרות הלאומית מתנהל חישוב חשבונות מפלגתיים, והביקורת הופכת להסתה והכפשה המשמשת את הא agendas של האויב, אזי עברנו – מבלי שנרגיש – מהזירה של המאבק לזירה של שירות הכיבוש.

ובו בזמן חשוב שנבין שהעבודה הפוליטית איננה כמו הזירה בה המאבק. לשניהם יש את הכלים וההקשרים והמחויבויות שלהם. חלק מהמפלגות בעקבות מעמדן במסגרת הרשמית או מחויבויותיהן במסגרת אש"ף מחויבות לכבד את ההסכמים והאמנות הבינלאומיות שכרתה בשם העם הפלסטיני. זה לא אומר שמדובר על נסיגה מהעקרונות או על קבלת הכיבוש, אלא זה חלק מניהול הסכסוך בדרכים שונות. המודעות לאינטגרציה בין פוליטיקה לשטח היא מהשומרת על הפרויקט הלאומי מפערים פנימיים ושומרת על הכיוון כלפי המטרה הגדולה.

ומכאן שאסור להשוות את כולם באותו מידה, אלא יש להבין כל עמדה בהקשרה הפוליטי או בשטח, תוך שמירה על המטרה המשותפת ואינטגרציה להשגת שחרור וסיום הכיבוש.

כך, הביקורת – שהיא זכות חוקית ונחוצה לאומית – לא תהיה שלמה אלא אם כן היא תהפוך למסלול חלופי שניתן ליישום. ביקורת ללא חזון מעשי מתקרבת יותר להפקעות מאשר לאחריות, והביקורת הבונה היא זו המזהה את השגיאה ומציעה דרך טובה יותר ומכירה במאמצים ובמסירות של אחרים באותה עת, כי היא נובעת מהשגחה ולא מכעס.

קריטריון הלאומיות בפלסטין צריך להישאר יציב וברור: מי שמתנגד לכיבוש הוא חלק מקרב

השחרור ומי שמעוניין בהכפשת שותפיו למאבק מבלי לירות חץ אחד לכיוון האויב, הוא – במכוון או בורות – מאריך את תקופת הכיבוש ומחליש את חזית הפנים.

לא נדרשת מאיתנו להיות דומים או להתמזג במפלגה אחת, אלא לנהל את ההבדלים שלנו בחוכמה ובמודעות כך שיתרמו להשגת המטרה הגדולה: השחרור. הכיבוש הוא האויב הראשון והאחרון וכל השאר הם פרטים שצריכים להתנהל בשכל לאומי בוגר, ולא באדיקות מפלגתית או בתחרות תקשורתית.

אז נמיר את התחרות בינינו למרוץ בעמידות, במסירות ובישגים הלאומיים.

נשווה מי מצער את הכיבוש יותר ומי תורם לפלסטין יותר – לא מי מרצה את האויב יותר או פוגע יותר בבני עמו.

בהקשר הזה אנו מציעים:

1.    אישור אמנה לאומית בין המפלגות שמאשרת שהביקורת הפנימית צריכה להישאר במסגרת האינטרס הלאומי ואוסרת על הכפשה והסתה תקשורתית המשרתת את הכיבוש.

2.    לכבד את ההתחייבויות הבינלאומיות של אש"ף כהמייצג הלגיטימי של העם, תוך הבטחה שההתחייבויות הללו לא ישמשו כסיבה לעכב את ההתנגדות או את זכות העם בשחרור.
    3.    לפתוח דיאלוג לאומי מתמשך מאזן בין דרישות הפוליטיקה לצורכי השטח ומונע התנגשויות בין השניים.
    4.    לשמור על ביקורת אחראית המיועדת עם תוכנית או חלופה ריאלית רחוקות מהפקעות או השמצות.

5. לפתח תקשורת מקצועית ולאומית ניטרלית המפנה לכל שכבות העם ומספקת מקום לכל הפלסטינים. על תקשורת זו להדגיש את הישגי המפלגות במאבק נגד הכיבוש ולחזק את תרבות האחדות למרות ההבדלים, תוך ניהול ביקורת בונה ופתיחת מרחב אמיתי לדיאלוג חופשי בין דעה ודעה אחרת, כמו גם לתרום לגיוס הלאומי עם הבחנה ברורה בין האתגרים המשניים לבין הסכסוך האסטרטגי נגד הכיבוש.

    6.    להקנות למסגרות הצעירים והסטודנטים להחזיר את רוח התחרות הלאומית השלמה דרך מיזמים לאומיים ויוזמות שטח משותפות שמחזקות את השייכות ומחדשות את השיח הלאומי ויהיו יריית הפתיחה לאחדות ודגם שישמש דוגמה לאחרים.

אחדות המטרה לא אומרת זהות באמצעים, כפי שהרבגוניות לא משמעה סכסוך כל עוד כולם פועלים תחת גג המולדת. התחרות האמיתית היא זו המשפיעה לטובת פלסטין ומאיצה את הפסקת הכיבוש. לכן תהי המחוון שלנו תמיד לכיוון ירושלים ותהיה הקרב האמיתי שלנו מול מי שתופס את אדמותינו ולא מול מי שמשתף אותנו את החלום לחירות.